אני כותבת שירים מפגרים לאלפית כבר המון זמן. הם נשפכים ממני, ניגרים בקצב איטי ומשחרר אבל לא מתפרץ כמו שמפניה שלא קוררה מספיק...
עכשיו זה הגיע לרמה שהם מתפלקים לי לשיחות באמצע החיים עם מי שרק לא יהיה. זה בכל מקום.
אני מקווה שלא ייעלם שוב. או יילך לאיבוד כזה כמו פעם.
הבלוגים שלנו
שורת קוד ארוכה.
המון רמיזות
בשולי הפינה
ואין איש יודע
זו היא
כמעט שמתי פה לינק לשיר אתמול והיום שזה קאבר ש-ייס עשו באלבום הראשון שלהם לשיר של פול מקארטני והם מבצעים אותו בכזו מתיקות. אבל אחרי בחבוטי לירקס החלטתי שזה לא מתאים לי השיר הזה והרבה יותר נעים השיר הזה, פה למטה. למרות הדביקות ודובוני איכפת לי מקיאים באמת באמת להקיא ממני ממש בעעע. אבל מה אכפת לי בעצם.
אחחח ג'ון אנדרסון, אתה כזה רומנטיקני חסר תקנה!! אתה יותר גרוע ממני! בחיי!!
אתמול פגישה עם הפסיכית היום עם הפסיכי. מרגיש לי קצת כמו ארנבת במעבדה אבל לא נורא. חודשיים וחצי מאז האבחון והתחלנו טיפול בדקסאמפתמין היום.
לפני שבועיים הפסיכי היה בחיבוטי נפש אם יש לי ADHD או שאין לי ADHD והיום בעוד נעה בחוסר שקט ורגלי הימנית בתנודות בלתי פוסקות, וכולי עושה קליקים באצבעות ואני חסרת קו מנחה, הוא חזר לאבחון הראשוני שיש לי ADHD. וואלה תודה. אז כשהייתי על כדורים היית בחוסר החלטיות וחשבת שאולי זה הפרעת מצב רוח יעני מוד סווינגס ועכשיו ואחרי שבועים שבהם אני מאחרת לכל מקום אפשרי, כמעט על סף להידרס פעמיים ביום בערך וחוסר ריכוז או מוטיבציה בעבודה, אתה חוזר לאיבחון המקורי שיש לי ADHD אבל גם הפרעת מצב רוח משתנה. וגם טראומה!
אז יש לי טראומה. או טראומות. מהאינתיפאדה השנייה, מהמוות של שרוני בצפון, מהצפייה באמא עושה לאחות גדולה הפרעות אכילה למרות שלי היא לא הציקה ולי אין הפרעות, מהיציאה מהארון, מהמבורכת. מהחסך המטורף באהבה שאינה תלויה בדבר כשגדלתי.
היום בדיעבד (כמה זמן עבר מאז ספטמבר בעצם) כל אימת שאני משוחחת עם האלפית, יוצא לי להכיר בזה שהמבורכת דפקה אותי, התעללה בי נפשית, השאירה צלקות... הפחד הגדול הזה שהניע את חיי ממש מהותי הוא. אבל אני נחושה שלא להיכנע לפחד או לתת לו להניע אותי. אני הולכת להיות אמיצה ולהיות כנה עם עצמי ולא להיות מודחקת לגבי רגשות מעשים מחשבות ומיניות. ואני מפסיקה להיות נבוכה בכל האמור למיניות שלי. ואם בחורה כלשהי לא מסוגלת להתמודד איתי שאני הרי כזו אינטנסיבית ותכלס זה תמיד היה המוטיב של חיי, אני איטנסיבית, אני טו מאץ' אז וואלה, הבחורה הכלשהי לא אמורה להיות איתי. אבל כן, יש שרידים מהזוגיות הדפוקה הזו. ואני כל הזמן רגילה לדפוסים של, אני עושה משהו או מדברת עם מישהו וזה מעצבן את המבורכת ואז היא כועסת עלי ואז אני נכנסת לחרדות.
אז המבורכת נורא דפקה אותי בגלל שאני כזו אנדרוגינית ושרוך גמלוני, וכל אחד קולט עלי שאני לסבית ממרחק קילומטר בערך והעובדה שהיא התביישה ללכת איתי ברחוב כזוג יד ביד בגלל שלא גרנו באיזור שהיה להטב"י במובהק. ויש איזורים בסידני שהם נורא להטב"ים שכונות על גבי שכונות של גייז. אבל לא איפה שאני גרה כרגע. אני גרה בארלווד, שכונה מלאה מהגרים מיוון ולבנון ומשפחות ממוצעות, מעמד הפועלים וקהילה.. לי תמיד היתה חשובה נראות לסבית ולמבורכת היה נורא חשוב שאף אחד לא יידע עליה. אחד הדברים שהיא הכי אהבה נראה לי אחרי הפרידה כשהיא עברה לחדר הספייר היה שהיא סוף סוף תוכל לומר שאנחנו רק שותפות לדירה. בלי קריצה שובבה בלי כלום. בחיי. האירוניה.
שבתאי דיבר היום על זה שבמנטליות ישראלית כולנו פוסקים שיהיה בסדר. הוא אפילו אמר בעברית "לא לדאוג, יהיה בסדר" ואמרתי לו שלכולם בבית יש ביטוי אחר "עד החתונה זה יעבור". הוא אמר שבטווח הקצר זה עוזר להתמודד עם ההווה, אבל משאיר משקעים שאם מזניחים אותם עוברים טרנספורמציה והופכים די משמעותיים ודי קשים לעיכול, כמו אבנים בכיס המרה. קצת קשה לי להודות ולומר שעברתי טרואמה בילדות כי תכלס הכל ניתן לי ומה אני מתלוננת מה, אוכל לא נגזל מפי, צעצועים היו לי, הכל היה שם, מבבית ספר פרטי מכיתה אל"ף ועד יו"ד בי"ת ובית קופים (בית על העץ) עם אומגה, חוגים, תרבות. ספרים ומה לא בעצם. כל מה שתחשבו עליו עשיתי, הייתי בנבחרת שחייה, בצופי ים, בחוג לאופרה, בנבחרת אתלטיקה בנבחרת כושר קרבי, הייתי בעשרים אלף חוגים שונים ומגוונים, כדורעף, טניס, רכיבה על סוסים, גלגלוני ענק ( כן בחיי היו לי תמונות פעם אפילו להוכיח!), ניגנתי בפסנתר, גילפתי בעץ, קראתי ספרים, כתבתי סיפורים קצרים, כל כך הרבה עשייה בילדות. אופניים, טבע, ים. הכל היה לי.
בתכלס ההורים שלי כל כך סבלו ביחד והיו כל כך אומללים, שפשוט לא התאים להם לתת אהבה לאף אחד גם לא לעצמם. אז מה אני מתלוננת בסך הכל.???
אז התחלנו דקס. מהפגישה עם הפסיכית הגענו למסקנות מרעידות עולם, שלוש פרקטיקות של התנהלות - לעצור, לחשוב ואז לעשות. אני החלטתי עם עצמי להיות מודעת לרעב שלי לאהבה ולהתנהלות שלי שכל כולה מצפה לכעסים עלי של האנשים סביבי ולא רק האלפית. המון פחדים שלי מהצל של עצמי. ולנסות להתמודד עם האימפולסיביות בצורה מודעת.
מחר הייתי רוצה לראות את עצמי מסיימת לעשות כמה דברים שנחוץ לעשותם כמו לתרגם סילבוסים של קורסים לאנגלית, כמו לקבוע תור מחדש לראות את הקצין של הנכים מהאוניברסיטה, כמו לסיים את הגילוף של הלינולאום של התוכי ולהתחיל את רקדנית הבטן (שזה הולך להיות פרוייקט פסיכוטי לחלוטין פרוש על פני עמוד A4) וכמו להתחיל ללמוד לביוכימיה למרות שהסמסטר לא התחיל עדיין.
היום לימדנו את שבתאי מילה חדשה - הדחקה. מעניין מה נלמד אותו בפגישה האחרונה בעוד חודש.
pretty pretty please don't you ever ever feel like you're less than fucking perfect
קשה לי לאהוב את עצמי. קשה לי לראות יופי פנימי או חיצוני ואני נעה ונדה בין לאהוב ובין לשנוא. רוב הזמן, יש שנאה. היום בבוקר סיימתי עוד שיחה על מהות החיים עם ברכה. הפעם נגענו בעובדה שלא באמת נאהבתי על ידי ההורים וזה מה שעשה את התסביכים של השנאה העצמית. חוסר הפרגון העצמי. מנגד הפחד שלי המטורף להיות אוויר מלא בראש חם. עדיף לי כל כך לרדת על עצמי ולא לחוש גבהות לב. עכשיו אני עייפה נורא בין הפסיכית, לשיחה עם ברכה.
כהרגלה בקודש,
מראה מולי ניצבת,
להרהר על מהות החיים.
אז ברכה היא סוג של הפסיכולוגית שלי והפסיכית היא סוג של הפסיכולוגית שלי גם. אני עוברת המון תהליכי עיכול מתקדמים כמו בפוסט של אז כשדיברנו על ברכה ועל ההתכתבות המטורפת דאז. היום סיפרתי לפסיכית על השיחה דאז עם ברכה ועל האלפית ועל השיחה דהיום עם ברכה. היתה פגישה מבודרת ומצחיקה בחיי. מרגישים שהריטלין דיכא אותי קצתכי חזרתי להיות בשמחה שמחתית מזמזמת. דשנו קצת האם אני בהפרעה דו קוטבית או שזה הADHD או מה לא. אמרתי לה שמחר שבתאי יתחיל טיפול בדקס. אמרתי לה שאני לא רוצה להישאר על כדורים כל חיי. סיפרתי לה קצת על מה שקרה טרם הגיעותי לפגישה איתה. למעשה יצאתי מהבית לרכיבה לעיר. כולה 12 קילומטר לא אמור להיות רציני אבל בדרך חשבתי שראיתי במעגל תנועה את כרמן שהיא האדמיניסטרטורית מהחוג למדעי הרפואה ואז פניתי ימינה במקום להמשיך ישר והלכתי קצת לאיבוד ולא יצא לי לתפוס אותה כדי להגיד שלום ואז הלכתי יותר ויותר לאיבוד. אחרי שלוש דקות של רכיבה חסרת כיוון או תכלית החלטתי לעצור ולפנות אחורה ולחזור כל הדרך למעגל תנועה ולחזור לנתיב שידעתי יותר טוב. הגעתי עם חמש דקות ספייר וזה מצא חן בעיני כל כך שנהייתי פשוט מאושרת. אחחח ייקה פוץ קטן שכמותי. איך אני אוהבת כשאני בזמן.
אז הפסיכית אמרה שלמעשה זה שינוי חיובי נורא! עצרתי, חשבתי, הלכתי אחורה והגעתי בזמן לפגישה למרות ההתברברות. הלקח של היום היה, לעצור, לחשוב, ואז לעשות. צחקתי ואמרתי לה בעברית נשמע ונעשה אינסטד אוף נעשה ונשמע ואמרתי לה שלכל עם ישראל יש ADHD עוד מימי התנ"ך. בין לבין היום אחר הצהריים שלחתי לה אימייל עם ההדפסים שלי. אז הפגישה היתה טובה. סיפרתי לה קצת על ברכה, קצת על האלפית קצת על החיים, קצת על הקהילה פה והקהילה של הלסביות ואיך שאני שמחה שיצאתי מהארון בגיל כל כך צעיר כי זה עזר לי נורא לקבל ולאהוב את המוזרו?ת שלי ושבי ואז אני שמחה שנכנסה לקהילת השס"ק כי זה עזר לי להגיע לכדי שלום עם מי שאני בהיבט של שליטה. וסיפרתי לה על השיחה עם ברכה ועל איך שאני בוחרת נשים כמו נשק כדי להכאיב לעצמי ועל חששות מפני כל מה שקורה עם האלפית וכולי וכולי. וסיפרתי לה על ההרס העצמי ועל הכניסה לעולם של השס"ק ואמרתי לה שאני במקום שבו אני לא מרגישה צורך להסביר את עצמי, לא את עובדת היותי סוויצ'ית לא את עובדת היותי לסבית. אני היום במקום של, וואלה, אני לסבית סוויצ'ית שאוהבת לשחק מלוכלך במיטה וסאדו מאזו מרגש אותי אבל לא 24 שבע, ווואללה, זה מה שעושה לי את זה וככה זה. בלי יותר מדי, האם אני לסבית בגלל חסכי אהבה או האם אני בקטע של משחקי שליטה בגלל טראומת עבר או נעבך. אמרתי לה שפיזית כאב מרגש אותי כי אני מכורה לאדרנלין ואני אדם פיזי, וואלה זה מה שזה. היא נראתה לא מופתעת ולא ממש חשה צורך לדבר על זה יותר מדי. כאילו שהיא הבינה אותי. וזה היה קטע מעולה. הרגשתי נורא בנוח.
בכללי היא היתה נורא תומכת, תכלס הכרתי בעובדה שעבר עלי הרבה. ניסיתי להסביר לה למה הזוגיות עם המבורכת היתה כל כך הרסנית ולמה זה גמר על הביטחון העצמי שלי ועל איך שאני תופסת את עצמי כאדם והשיחה קפצה מנושא לנושא והעדר השפעת הכדורים עבורי היה כל כך שם. וכל כך ניכר לעין. שנאמר האסוציאציות זרמו כמים. האימפולסיביות שמניעה את חיי היתה שם גם, כמו דג שמן שתלוי על הקיר והוא מתנועע בריקוד בעודו ממוסמר לקיר לצלילי קולות שיר מעליות כזה או אחר. המסקנות מהפגישה היו לעצור ולחשוב לפני שעושים ולהפסיק לשים בנות זוג על מזבח לו אני סוגדת. היא כל הזמן המשיכה לשאול אם היתה אלימות פיזית ביני לבין המבורכת ורק יכולתי לענות לה שכל הזמן הייתי נורא פוחדת ממה שהיא תאמר לי או מתגובות שלה אחרי שהתנהלנו בציבור. גם העובדה שלא עשיתי חברים בכלל בסידני היתה בין השאר בגלל הזוגיות הזו אבל לא חשוב.
בנות נורמליות כשהן במצוקה הולכות לקנות נעליים או בגדים או משהו שקשור באופנה. אני הלכתי לקנות ציוד להדפסי לינולאום שלי. קניתי את הסכין שאני עובדת איתה מחדש כי הסכין גילוף עם הפינה המשולשת כהה לגמרי ותכלס אני צריכה סכין שמסוגל לעשות קווים דקיקים יותר ויותר. בחנות הזו ראיתי סכין עם פינה משולשת שעלה מאה דולר ווואו איך ריירתי עליו... אבל צריך לשלם שכר לימוד ואי אפשר לשפוך מאה דולר על סכין בדיוק כמו שאי אפשר לקנות דפי הדפסה שעולי 10 דולר כל דף מה שכן קניתי פלטות צבעי מים שיושבות בעיגול כזה אחת בתוך השנייה, במעין מגדל כזה. עשר דולר, ברגיין, קניתי סוף סוף דפים להדפסה, אלה הזולים שעולים 60 סנט לעמוד. ולוח לינולאום חדש! לא לשאול למה, סתם רציתי עוד אחד.... למרות שיש לי ספייר אני תמיד חשה צורך לקנות לוחות.. אולי עכשיו נמצא מוטיבציה. אז ביזבזתי כסף והרגשתי חרדתית קצת מההתנהלות עם המוכר שלא היה הכי סימפטי בתחילה ואחר כך נהיה סימפטי ואחר כך שוב נהיה לו סימפטי ולא הבין את ההומור שלי. ואז הרגשתי קצת חרדתית שביזבזתי כסף על משהו שלא צריך באמת. לא נחוץ כדי לחיות אבל אולי זה כן נחוץ בשבילי?
אין על חרדות. מתה על זה. בחיי.
אז איך למעשה מפסיקים סחרור בלתי נשלט הרחק מהחללית, כשקו החיים שלי מנותק ואני רק מסתחררת מהר יותר ורחוק יותר מהחללית? איך מוצאים איזון? הרי הכל זה האיזון בחיים. זה מה שחשוב.
נביא את פלורנס שאומרת שימי הכלב באו יומם. סופם להסתיים מתישהו.
ונביא את פלורנס שאומרת, שיש אהבה. אני יודעת שניתן לסמוך עליך. יש לך אהבה שאני זקוקה לה כדי להמשיך הלאה. האם לי יש אהבה לתת בחזרה או שלא נותר ממני כלום? האם אני בחיים בכלל במציאות המעושה הזו או שהזמן עובר פוסח מעלי ואני רק נושמת אבל לא באמת כאן??? כל כך קשה להרגיש בחיים במדינה הנעימה והנוחה הזו, וכל כך קשה לחיות במדינת ישראל. פלורנס אומרת שאת יודעת שזה אמיתי. שיש אהבה. פעם אחר פעם למרות אני חושבת שאין טעם, הרי במוקדם או במאוחר, הדברים שאתה אוהב, נעלמים, אבל לך יש את האהבה לה אני זקוקה. פעם אחר פעם אני חושבת, אלוהים, פשוט נמאס לי אבל לך יש את האהבה לתת שתיקח אותי הלאה ותראה אותי ממשיכה הלאה בעוז.
אני שוב אוכלת עוגיות אבל הפעם העוגיות בצורה של לבבות
נו זה היה במבצע שני דולר בקו?ל?ס, הייתי חייבת לקנות בחיי. אז אני אוכלת עוגיות בצורת לבבות עם שוקולד צ'יפס ורווה נחת. בקרוב נצא לאימון ריצה אז אני לא בסרטים או הפרעות אכילה מהעוגיות בצורת לבבות. רמת הדביקות שממלאת את חיי השבוע, בחיי, ממש דובוני איכפת לי מקיאים על המסך אם לצטט את האלפית.
האלפית...
כבר כמה חודשים שאני מאוהבת באלפית. לקח עד עכשיו להכיר בזה שאני מאוהבת ולא סתם אוהבת אותה נורא. אז ניהלנו שיחת נפש מספר חמש מאות ואחת והתמודדתי עם הרבה פחדים.. הרבה הרבה פחדים.. עכשיו יש פשוט רצון כזה, מתוק סכרין, להיות איתה בלי לדאוג מהחיים מהעתיד מהיקום, מכלום. למעשה, למרות הטירוף והתשוקה האינטלקטואלית והאתנחתא הפואמית היומית שאני כותבת (כן אני כותבת! מה זה?!), הכל די מחושב ואפילו רגוע. מפתיע אפילו אותי בעצמי. אני לא קופצת לביקור בישראל מחר, היא לא עוזבת מחרתיים. מחושב. אההה. אז ככה אנשים "נורמלים" עושים דברים??? בלי אימפולסיביות חסרת מנוח או היגיון?
לפני שבועיים בערך ניהלנו שיחה כהרגלנו בקודש וההכרה שלי שמשהו אצלי שונה התרחשה כשהבטתי בעצמי מהצד ואני נו?גה נו?גה נו?גה.. אבל אז, שמנו הכל בפריזר, אז למה חוויתי כזו עצבו?ת מטורפת ודיכאון שלא יצא לי לדבר איתה?? היא כולה חברה טובה. מה הצורך הזה "לראות אותה" בגמל כל יום? בעצם, האינטימיות הזו שהיתה מנת חלקנו בחודשים האחרונים, זה לא בחברו?ת, אחי, זו אינטימיות על אמת. אינטימיות אינטלקטואלית, רוחנית ורגשית ועוד כל מינית דברית שמסתיימית בXית. אבל זו אינטימיות. זו לא סתם חברו?ת. והגיע הזמן להפסיק להיות מודחקת. אז אולי מחר כל ההשתפכות הזו תשעשע אותי ואני אפול על הפרצוף בחבטה עזה. אולי. אבל כרגע לא איכפת לי.
אז אני מאוהבת באלפית. אני מתאהבת פעמים רבות. אני בקראש על בחורות כל כמה זמן ושואלים אותי על "התורנית". אני בטוחה שכל חברי/מכריי/מיודעיי צוחקים צוחקים צוחקים. אז שיצחקו. אני צוחקת גם. אף פעם לא נמנעתי מלעשות משהו בגלל שחשבתי "מה יגידו השכנים" אז למה שאתחיל היום לחיות על מנת לרצות קהל בלתי נראה שאין לו נגיעה בחיי? ממה הפחד בעצם? היא מיוחדת. היא מיוחדת לי נורא. וחשובה. מאוד. האלפית, עושה לי את זה, מדהימה אותי, יש בה משהו שונה, משהו לא דומה והיא מכילה אותי. המון זמן כבר שהיא מכילה אותי כל כך. אפילו לא דיברתי על האפקט החיצוני. אלוהים, אני כזו סאקר של נשים יפות.. בחיי.. היא כל כך מהממת וכל כך יפה. והלב נמלא רצונות ומיניות, ומשיכה ורצון לאינטימיות ורצון לסקס בועט ובוטח ואמיתי ומנגד רצון מאוד ברור לתנות אהבים באיטיות ובעדנה, יד משתהה על צוואר. כל כך הרבה רצונות... כל כך הרבה מאווים..
יש כל מיני אלמנטים משעשעים לחשוב עליהם אקסית שלי מיצתה את זה בצורה מאוד נחרצת- "נו ד?פ?לו?אי, כשאת בארץ את מתחילה רק עם סטרייטיות, ואז התאהבת בבחורה מאוסטרליה ועכשיו כשאת באוסטרליה, את מתחילה עם בחורה מהארץ".
ממש מהמם. אז שנגיד לה שהאלפית מזכירה לי את החברה הראשונה שלי, איתה הייתי חולקת כל מיני דברי שירה ומוזיקה ואמנות... כל כך הרבה אמנות! שנאמר לה כמה האלפית מוכשרת? שנודה בזה שכשקראתי את האלפית בפעם הראשונה, ההתלהבות היתה כה גדולה שלא יכולתי לעצור בעצמי ויצרתי איתה קשר? אז יש קצת ענייני לוגיסטיקה לסדר. אני עדיין על סף לעצור את עצמי, לא להתלהב לא להתלהב, לא לאבד את הראש!!!
ומה בנוגע ל.. "איך הייתי רוצה שתהיה איתי איזו בחורה, סוויצ'ית טהורה" שנאמר, גם יפה, גם אופה וגם סוטה במיטה?
לך נשבעתי, אל עליון
ולא אדע האקיים
איך אעמוד בניסיון
ניסיון האושר השלם
אמא ואני הלכנו למצוא לאמא דירה היא רוצה לממן לי את הלימודים. אני נחושה שלא להיעזר בה אבל חוששת שלא תהיה לי ברירה.
בינתיים השותפה שלי התפרצה עלי לפני שבוע או שבועיים, אני כבר לא זוכרת. היא עוזבת בקרוב ואני לא יכולה לחכות. היא נורא צומי ולא בא לי לבלות איתה מאז שהיא התפרצה בצעקות עלי. בגלל שהיא רבה עם אמא (השתלטנית והרכושנית מיינד יו) היא מרגישה לא בנוח בשכונה כי אמא יושבת אצל השכנים ועושה לה אוויל עיי כל פעם כשהיא יוצאת ונכנסת מהבית.
אני לא מאשימה את השותפה אבל תכלס היו דברים שהעסיקו אותי יותר בשבועות האחרונים מאשר לתת לה תשומת לב. וקצת מרגיז אותי איך שכולם רוצים חלק ממני. כולם רוצים משהו ממני ולא בא לי על אף אחד חוץ ממישהי אחת שהכרתי לא ממזמן ואני קצת מכורה לה. אבל זה נושא לפוסט אחר.
ברכה אומרת שכל הנשים בחיי חשות רכושנות לא ברורה כלפי. אקסיות, שותפות לדירה, ותכלס אמא גם. אז מרגיש לי קצת למכור את נשמתי לשטן לקחת מאמא כסף לממן את הלימודים אבל יש מצב שלא תהיה לי ברירה. ואם זה בין למכור את נשמתי לשטן ולתת לאמא לשלם על הלימודים עד שאני אוכל להחזיר לה את הכסף או בין לנשור מהלימודים, אזי אני מוכרת את נשמתי לשטן בשמחה. אני לא יודעת למה אני נתלית בלימודים בעקשות כזו גדולה אבל אני יודעת שאני לא יכולה לוותר על החלום הזה. ותכלס גם אני אישה וגם אני רכושנית. נורא אפילו.
לפני יומיים קיבלתי את האבחון מהפסיכיאטר שלי. מכתב שנועד למשרד הנכים כדי לאפשר לאוניברסיטה לשים הקלות במקום על מנת שאני אצליח בלימודים. כרגע כמעט שבועיים בלי ריטלין ורף החרדה שלי עולה ויורד ואני מאחרת לכל מקום ולא ממש עושה החלטות שקולות או אחראיות.
אני תוהה לעצמי איך החיים ייראו כשאני אתחיל את הלימודים. ישבתי עם אמא ודיברנו על האבחון ועל הלימודים ועל החיפוש דירה ועל המזל שלה באוסטרליה עם העבודה וכולי. אני קצת דואגת לאמא אבל מפחדת להתקרב אליה יותר מדי שלא תשאב ממני כוחות שאין לי. אני רוצה לעזור לה בגלל שאני רוצה לעזור לא בגלל שאני חייבת לעזור כדי להיות אדם טוב. בקיצור אני משוכנעת שנמצא לה דירה מוצלחת שהיא תהנה בה.
ובינתיים, כל הפחדים שלי מעין נמסים ונעלמים כלום לא היו מעולם. מנגד אני חוששת עדיין ולא מרשה לעצמי להרפות. אני גם סוג של מחפשת משהו לא ברור בנבכי נשמתי ומגלה כל מיני דברים שחשתי בעבר. ואני חשה. אני בחיים, אני חיה, אני נושמת ואני מקווה להבריא ושהפצעים יגלידו. המבורכת הותירה בי צלקת מטאפורית שפזורה על כל החזה, מעין חתך רציני מקצה אחד של הבטן ועד הכתף והצלקת כל כך גדולה וניראית לעין המטאפורית שלי. לכל דבר יש משקע עבורי וכל דבר מפחיד אותי אולי זה נורות אזהרה ואולי אני סתם לא יודעת מה לעשות. אני מפחדת להיות מאושרת ושיהיה לי טוב כי מה אם יהיה לי רע ומה אם דברים לא יסתדרו. יש לי חברה שאני מדברת איתה על זה והיא מרגיעה אותי נורא.
אני חווה מיניות מטורפת לדעתי זה בגלל שאני לא על הכדורים, כי כשהייתי על הריטלין היתה בי אה-מיניות די חזקה ואני חושבת שאני סוג של מפלרטטת עם כל העולם אבל עם בנאדם אחד בפרט. מאוד. האם זה יוצא מכלל שליטה? אולי. עוד לא החלטתי אם זה נורמלי בכלל. למעשה אני משוכנעת שזה מטורף לגמרי. אבל האם אני משחזרת מה שעשיתי בעבר עם נשים? או האם אני פשוט הולכת על משהו שיכול להיות מדהים ביופיו? הצורך הזה בבעלות. זה מדאיג אותי.
אני חפצה להיות חופשייה וזנותית ולזיין את חצי סידני ומנגד, אני חפצה להיות בשייכות וזוגיות מאושרת עם בחורה אחת. יש מעין דו שיח כזה בין שני הרצונות הללו, לכבוש כמה שיותר נשים, להרגיש שווה ונחשקת, להרגיש בחיים ומנגד, למצוא אהבה וזוגיות ולהיות אהובה באמת בלי כיבוש, בלי בעלות, בלי רכושנות, בלי כלום. סתם אהבה, חברות נפש, זמן איכות יחד. גבולות בריאים. זוגיות. אולי אני לא מוכנה למחוייבות, ומנגד זה נראה בעיני מגוחך לחשוב שאני לא מוכנה למחוייבות כי אני הכי בחורה רצינית והכי גיקית בעולם. ג'סט טייק מי אנד איים יורס לגמרי בלי לראות בעיניים.
sustainability
(ש"ע) סיבולת, כוח סבל, היכולת לשאת (פגיעה כלשהיא); היכולת להיות נתמך (רגשית או פיזית); היכולת להמשיך, היכולת להתמיד (בעסקים); היכולת להתקיים ללא התערבות בני-אדם, להתקיים (בוטניקה)
שנאמר משהו שיכול להתקיים לאורך זמן, שהוא בר קיימא. למשל, אם אנחנו ממחזרים בקבוקי פלסטיק או נייר, ההתנהלות שלנו יותר סאסטינבל ופחות הרסנית לסביבה.
אז מה, אני אצליח להתקיים? בזמנו כשהייתי עם ג'ורג' משהו שהתחיל אחלה, רצון הדדי למין, הדרדר מהר מאוד לרכושנות וקנאות והסקס הדרדר גם הוא. בדיעבד, ג'ורג' לא שווה אותי והזוגיות איתה לא הייתה ססטיינאבל בכלל אבל יש מצב שכיליתי אש גדולה שהיתה בה בגלל שהאש שלי בהקה הרבה יותר וגמרה עליה. לא ממזמן שוחחתי איתה בצ'ט בגמל דרך הפלא (בחיי אנחנו בזמנים שהם מופלאים לחלוטין באמת, קסם כמו בסטאר טרק) ואמרתי לה שאני נימפומנית לא קטנה והיא ענתה, you really are you know
איכשהו מסיבה לא ברורה, זה נורא פגע בי בלי ששמתי לב. כי אני יודעת שאני נימפומנית ומכורה לסקס אבל מנגד אני אדם נוררררא ביישן מסמיקה ומסיטה עיניים כי לא מסוגלת להתמודד עם מתח מיני ונורא לא מינית לעיתים. אז איך מסבירים את הסטייה?! איך מוצאים אומץ ???
שלושה ימים בלי ריטלין - אני לא סופרת. אולי אני לא צריכה כדורים בעצם.
אז איבדתי כמה דברים, איחרתי לכמה מקומות, אני חוזרת לדפוסי התנהגות קודמים אני שוכחת דברים שוכחת פגישות אבל נזכרת ברגע האחרון ממש כדי להציל.
שמחת החיים שלי חוזרת. המיניות שלי חוזרת והיא חוזרת להיות בלתי נשלטת. כמו חיה רעה שישנה בכלוב ועכשיו היא ערה ומנסה לשבור את כבליה. אולי אני דר ג'קיל ומיסטר הייד, זונה ביישנית. זונה אמיתית, מזדיינת כמו פורנוגרפית אמיתית לא כמו הילדה הטובה מהבית ממול. שוב, העובדה שאני בלי כדורים? לא ממזמן עשיתי קיצור תולדות חיי בשביל הפסיכית ובשביל הפסיכיאטר. וקלטתי שחודשיים אחרי שהכרתי את המבורכת, היא באה לישראל לפגוש אותי ואחרי שלושה חודשים עברתי לאוסטרליה. זריז משהו. מפחיד משהו. אימפולסיבי חסר אחריות והרסני משהו. כרוניקה של התמכרות לאהבה.
ומה זה אומר בעצם להיות בלי כדורים. ומה זה הכדורים בשבילי, מעין תרופת פלא שתהפוך אותי לאדם אחראי וקצת פחות הרסני? והאם אני לא יכולה בלי הכדורים? הכדורים "מסדרים" לי את החיים ובלעדייהם שחור??
בעצם למה אני לא מצליחה לסדר את החיים לבד בלי כימיקלים? השבוע האחרון היה 44-43 מעלות חום בסידני. לא היה ניתן לעשות שום דבר מלבד לשבת ולתת לחום לעטוף את כולך בצורה מוחלטת. ולא היה מזור. עכשיו באה סופה, המעלות ירדו, אני יושבת עם סוויטשירט בחיי, לפני שנייה הייתי מיוזעת בגופיה שחורה. אני עייפה ומותשת אבל בעיקר פחדנית.
אני פחדנית - 06.02.2011
אני פחדנית כזו גדולה
מפחדת להשמין אבל אוכלת עוגיות,
מפחדת להיות בורה אבל לא קוראת כלום
מפחדת להיות אווילית, פתייה, מנוצלת, מנצלת, עיוורת, סומאה
מפחדת להיות ערה
מפחדת להיות בקשר, לבנות משהו אפילו אם הוא יהיה טוב.
מה יקרה אם הוא יהיה רע.
מפחדת מאחריות כלפי מישהו אחר
מתאהבת אבל בורחת מזה בערך אחרי שנייה
חווה תשוקות מטורפות ונטרפת
הולכת לאיבוד.
התאהבות עכשיו זה כמו
התרסקות ללא מצנח
לא רק תשברנה לך הרגליים,
הצלעות גם כן.
תשב עם לב שותת דם
רגליים שבורות והראש פרוץ לרווחה
אינך יכול ללכת לשום מקום
תתהה לעצמך, למה בעצם?
לא היו סימנים?
לא ידענו איך זה יסתיים?
לא ראינו את כל זה מראש?
אולי אם תראה חיזיון עתידי
תגרום לו להתקיים
ולו לא ראית אותו מראש
אולי כלום לא יקרה?
הגבר הבא שמציע לי לצאת איתו, שהוא נבון, יפה ונראה לי נעים ויזואלית. אני הולכת לומר לו, תקשיב אני לסבית, אבל אולי אתה תקנוורט אותי? אולי אתה ה"אחד"?
מגיע לי, אחרי כל הטוסטרים שאספתי. זו אירוניה זו. זה מגיע לי זה. אני נמאס לי מכן, חברות.
מאסתי ונמאס לי. לא בקטע של ייאוש כי אני כבר יומיים בלי הריטלין, אלט קונטרול דליט, פשוט נגמר לי הסוס מכן נשים יפות מדהימות שאין לי. הבדד הזה והעוגיות שאני אוכלת ואוכלת עוד, והחום המטורף שיש בעיר הזו שלי כרגע. מתיש אותי. יאללה, צריך ללכת לעבודה. לפחות יש שם מזגן.
נביט בחיוב על העובדה שלפחות אני כותבת בימינו. והתחלתי לכתוב שירה מפגרת לעצמי. פירורי מילים שמשתרכות יחד, שירונים. מעין הייקואים לנפש המפורקת. ניחא. לפחות הייאוש נעשה יותר נוח. הורדתי את בלאק סוואן ואני הולכת לצפות בו הלילה. מחכה בקוצר רוח. יהיה טוב, יהיה חזק, אני מתה על נטלי הרשלג.
הלכתי עם הכלבים על הבוקר. תיקתקתי את טפסי החברויות עבור מועדון הלסביות על האופנועים, בין לבין קישקושי נפש עם חברות ואז לרכב על האופניים (!) לאוניברסיטה כדי ללכת למשרד לנכים לקחת טפסים בשביל שבתאי שימלא כי אני נכה בראש עם תעודות. שנאמר בונה פייד. ממשיכים לסטודנט סנטרל לקחת עוד טפסים כדי לאחות את השסע הקרע שנפער בטבלת הציונים שלי בעקבות הכישלון באנטומיה. או שמא עלי לומר טבלת הזיונים. בין לבין נפגשתי עם שני אדמיניסטרטורים, כרמן מהחוג לביולוגיה שאמרה לי שחסרים לי שני קורסים מהשנה שעברה ושבגלל שנכשלתי באנטומיה לא אוכל לקחת קורסים באנטומיה בשנה השלישית ועכשיו אני מתבוננת בטבלת הציונים שלי מהעברית.
כל הקורסים שעשיתי,
כמו ילדים אבודים..
ילדים מוזנחים שלי.
אני נזכרת חצי בחיוך כמה נהניתי לשבת חלק מהם וכמה סבלתי בחלק מהם.
בשנה הראשונה הממוצע שלי היה לא כזה רע. באמת שלא למעשה בדיעבד אני יכולה להניח לעצמי, ולהפסיק להכניס לעצמי מכות. היו לי איזה 4 תשיעיות שם בינות לכל הקורסים.. אז נכון, כל התשיעיות היו קורסים מהחוג לספרות, קורס במגדר קורס בציונות ויהדות, קורס בהיסטוריה של דרום אפריקה.. לא ממש מהחוג למזרח אסיה שהוא היה החוג שאשכרה למדתי.. כל הציונים מהחוג שאשכרה הייתי שייכת אליו היו באיזור השבעים וחמש פלוס. למעט תולדות יפן המודרנית. אני תוהה איך הוצאתי ציון כזה גבוה בתולדות יפן המודרנית. אני אפילו לא זוכרת את הקורס.
הכי מצער אותי הקורס שנכשלתי בו מקורות מיתולוגים לאומנות. זה היה הקורס שהכי הכי נהניתי לשבת בו והוצאתי בו 43. כל כך נהניתי מהקורס הזה פשוט התמוגגתי ממנו. אחחחח התואר שלי בכלום ואסימון עם קצת קטורת וקינמון בצד... הייתי צריכה לסיים אותך במקום לברוח מהארץ בכזו אימפולסיביות מטורפת ונואשת. ניחא אני אומרת. מה רע למה אני כל כך שונאת את עצמי למה.
יש להזכיר במילה, את הקורסים שלא סיימתי, שהטבלת ציונים מראה סימון - - - במקום מספרים. שירה עם דנה אולמרט וסיפורת עם יעל שנקר הכל כך מעלפת. הו.. יעל. חופשי היה לי קראש על המוח העצום בגודלו שלך. המרד התרבותי של שנות השמונים. מבאך ועד הביטלס, תיאוריות במגדר ועבודת הסמינריון שלי במגדר תרבות יפן שמעולם לא סיימתי.. שונית שחל-פורת.. הו שונית.. היית כל כך מטורפת. סמינריון שבו ראינו סרטים וניהלנו דיונים על מנגה. תענוג.
פגשתי את אליוט באוניברסיטה. הוא קנה חד אופן וניסיתי מזלי. אני רוצה גם אחד עכשיו. בעיקר כדי לרכב עליו בהצלחה ולהיות בעלת עוד כישרון בכלום, מצויין בשביל לעשות שום דבר. הולכת לנסות למצוא עבודה באוניברסיטה בקרוב. נשדרג קורות חיים ונעשה את זה.
החלטתי סופית אשכרה לבנות קיאק בשנה הקרובה. אני אעדכן איך זה הולך לקרות ואולי אפתח בלוג באתר אחר שמאפשר העלאה של תמונות של התהליך. אני מתה להתחיל. זה הולך להיות עולמי. אז בדרך הביתה עצרתי בבאנינגס שזה כמו אייס קנה ובנה או הום דיפו, וראיתי מחירים של כל מיני כלי עבודה קלים כבדים ומה לא. מקדח נייח, כזה שיושב על השולחן עולה כולה 100 דולר, מסור דיסק שיושב על השולחן, 100 דולר. וכולי וכולי. אני שוקלת ברצינות לעשות רשימת קניות לאחרי שנתמודד עם החיה הרעה שהיא המחיר שעולה לי פגישות עם הפסיכיאטר, הפסיכולוגית וה2500 דולר שאני צריכה לגייס ללימודים. אני חושבת שאחרי שאני אגייס את זה, אני הולכת להתחיל לבנות קיאק בחדר! החדר שלי גדול מספיק ולמה לא בעצם! מרגש. נלך על עיצוב של טום יוסט - הקיאק ששט בים 13, או בהיבריש סי טורר 13.
אני הולכת לתכנן את זה במשך כמה חודשים לפני שאני אתחיל לבנות. צריך למצוא ספקים למוטות אלומיניום וספקים לפלטות סיליקה וכולי וכולי. אבל בהחלט משהו משמח לחשוב עליו. טוב, יאללה, שקט שיהיה פה!
יש לי אובססיה חדשה שתצטרף לאובססיות הישנות שלי. אז ראשית - וידוי והסברה. אף אחת מהאובססיות שלי, לא שינתה מצב צבירה מעבר לחיפוש חומר רקע וקריאה וקריאה באינטרנט על דברים מגניבים שאנשים אחרים עשו.
האובססיה הראשונה שלי היתה - פרוייקט בנה בעצמך פרוג'קטור לסרטים יעני מקרן לסידי. האובססיה השניה היתה קנוורט את המכונית ל100 אחוז מכונית חשמלית והאובססיה השלישית שלי היא הפאקיאק. רק שהפעם בניגוד לאובססיות האחרות, יש מצב קלוש אולי שאני אשכרה אעשה את הפרוייקט הזה.
כבר כמה לילות וכמה ימים שאני לא ישנה בצורה סדירה אני מנסה לא לחשוב על זה. אני לא עומדת בדד ליינים ששמתי לעצמי על מטלות קטנות כמו להכין ציר זמן לפסיכיאטר ולפסיכית. את שניהם אני פוגשת אחד אחרי השנייה ביום שלישי ורביעי. אולי בגלל זה אני לחוצה כלכלית.
י' התקבלה לאוקספורד והיא שמעה על זה ממש השבוע ואולי אפילו ממש היום. י' היא אחת הבחורות הכי חכמות שאי פעם יצא לי להכיר. למעשה, הכי חכמה נקודה. י' ואני הכרנו בעברית כשעוד התחלתי ללמוד בלשנות. היא אשכרה סיימה את התואר ולמעשה כמעט תואר שני אבל שכחה להגיש עבודה אחת ואז היא פשוט נתנה לתואר ללכת לישון וכשהוא התעורר היה מאוחר מדי. אז כן י' מבריקה, אבל חסרת אחריות ממש כמעט כמוני..
ברכה חזרה מהטיול והיא אונליין שוב. התגעגעתי אליה נורא ואני חושבת שאפילו נהייתי קצת מדוכדכת מזה שלא יצא לי לשוחח איתה אבל לא חשוב. הקלות הבלתי נסבלת של הזמן, שלא עוצר בשביל אף אחד, נראה כמו נצח בעיתות מסויימות ומבליח לרגע כה קצר שרק רוצים שימשך לנצח והוא חולף בזריזות מתגרה. אז הנה לי, קשר של חודשיים עם ברכה, שמרגיש כאילו תמיד היה שם. ממש תמוה. אכן, ילדים וילדות, סמים קשים.
חזרתי לכתוב. סוג של. עוד לא כתבתי סיפור קצר. אולי מתישהו בקרוב יהיה לי אומץ. גם ככה הייתי כותבת די מחורבנת של סיפורים קצרים. אף פעם לא ידעתי איך לסיים אותם ותמיד או שהרגתי אותם או שמשהו. משהו. שוין
השותפה שלי רוצה לצאת מהדירה עד סוף מרץ ואני לחוצה כלכלית ומפחדת שלא אגייס מספיק כספים בשביל הלימודים. ובין כל זה, אמא התקבלה לבית הספר מספר שבע בניו סאות' וויילס והיא הולכת להרוויח יאמבה כסף. הו .... האירוניה.
אז מה בעצם קרה בימים האחרונים, בשבוע, שבועיים, ארבע חודשים. כלום והכל. כבשתי נכבשתי, חתכתי ונחתכתי. בעיקר רצתי.
רצתי המון לפני יומיים בסוף שבוע של דייקס און בייקס. אני קוראת לזה לזביאנס און מוטורסייקלס. היינו 30 ומשהו בנות, בדרום ניו סאות' וויילס במקום טובל ירוק ונופת צופים והמון פסלים של בודהה. הכרתי מכונאית שעובדת בחיל הים האוסטרלי. הכרתי בחורה פרמדיקית שמדריכה צוערים. הכרתי מחדש בנות שאני איתן בוועד של הלזביאנס און מוטורסייקלס. ואני בוועד כבר שנתיים. ותמיד מתחככת עם נשים ואנשים. ככה זה בחיים.
