היורדים- נפולת של נמושות

אתמול פגישה עם הפסיכית היום עם הפסיכי. מרגיש לי קצת כמו ארנבת במעבדה אבל לא נורא. חודשיים וחצי מאז האבחון והתחלנו טיפול בדקסאמפתמין היום.
לפני שבועיים הפסיכי היה בחיבוטי נפש אם יש לי ADHD או שאין לי ADHD והיום בעוד נעה בחוסר שקט ורגלי הימנית בתנודות בלתי פוסקות, וכולי עושה קליקים באצבעות ואני חסרת קו מנחה, הוא חזר לאבחון הראשוני שיש לי ADHD. וואלה תודה. אז כשהייתי על כדורים היית בחוסר החלטיות וחשבת שאולי זה הפרעת מצב רוח יעני מוד סווינגס ועכשיו ואחרי שבועים שבהם אני מאחרת לכל מקום אפשרי, כמעט על סף להידרס פעמיים ביום בערך וחוסר ריכוז או מוטיבציה בעבודה, אתה חוזר לאיבחון המקורי שיש לי ADHD אבל גם הפרעת מצב רוח משתנה. וגם טראומה!

אז יש לי טראומה. או טראומות. מהאינתיפאדה השנייה, מהמוות של שרוני בצפון, מהצפייה באמא עושה לאחות גדולה הפרעות אכילה למרות שלי היא לא הציקה ולי אין הפרעות, מהיציאה מהארון, מהמבורכת. מהחסך המטורף באהבה שאינה תלויה בדבר כשגדלתי.

היום בדיעבד (כמה זמן עבר מאז ספטמבר בעצם) כל אימת שאני משוחחת עם האלפית, יוצא לי להכיר בזה שהמבורכת דפקה אותי, התעללה בי נפשית, השאירה צלקות... הפחד הגדול הזה שהניע את חיי ממש מהותי הוא. אבל אני נחושה שלא להיכנע לפחד או לתת לו להניע אותי. אני הולכת להיות אמיצה ולהיות כנה עם עצמי ולא להיות מודחקת לגבי רגשות מעשים מחשבות ומיניות. ואני מפסיקה להיות נבוכה בכל האמור למיניות שלי. ואם בחורה כלשהי לא מסוגלת להתמודד איתי שאני הרי כזו אינטנסיבית ותכלס זה תמיד היה המוטיב של חיי, אני איטנסיבית, אני טו מאץ' אז וואלה, הבחורה הכלשהי לא אמורה להיות איתי. אבל כן, יש שרידים מהזוגיות הדפוקה הזו. ואני כל הזמן רגילה לדפוסים של, אני עושה משהו או מדברת עם מישהו וזה מעצבן את המבורכת ואז היא כועסת עלי ואז אני נכנסת לחרדות.

אז המבורכת נורא דפקה אותי בגלל שאני כזו אנדרוגינית ושרוך גמלוני, וכל אחד קולט עלי שאני לסבית ממרחק קילומטר בערך והעובדה שהיא התביישה ללכת איתי ברחוב כזוג יד ביד בגלל שלא גרנו באיזור שהיה להטב"י במובהק. ויש איזורים בסידני שהם נורא להטב"ים שכונות על גבי שכונות של גייז. אבל לא איפה שאני גרה כרגע. אני גרה בארלווד, שכונה מלאה מהגרים מיוון ולבנון ומשפחות ממוצעות, מעמד הפועלים וקהילה.. לי תמיד היתה חשובה נראות לסבית ולמבורכת היה נורא חשוב שאף אחד לא יידע עליה. אחד הדברים שהיא הכי אהבה נראה לי אחרי הפרידה כשהיא עברה לחדר הספייר היה שהיא סוף סוף תוכל לומר שאנחנו רק שותפות לדירה. בלי קריצה שובבה בלי כלום. בחיי. האירוניה.

שבתאי דיבר היום על זה שבמנטליות ישראלית כולנו פוסקים שיהיה בסדר. הוא אפילו אמר בעברית "לא לדאוג, יהיה בסדר" ואמרתי לו שלכולם בבית יש ביטוי אחר "עד החתונה זה יעבור". הוא אמר שבטווח הקצר זה עוזר להתמודד עם ההווה, אבל משאיר משקעים שאם מזניחים אותם עוברים טרנספורמציה והופכים די משמעותיים ודי קשים לעיכול, כמו אבנים בכיס המרה. קצת קשה לי להודות ולומר שעברתי טרואמה בילדות כי תכלס הכל ניתן לי ומה אני מתלוננת מה, אוכל לא נגזל מפי, צעצועים היו לי, הכל היה שם, מבבית ספר פרטי מכיתה אל"ף ועד יו"ד בי"ת ובית קופים (בית על העץ) עם אומגה, חוגים, תרבות. ספרים ומה לא בעצם. כל מה שתחשבו עליו עשיתי, הייתי בנבחרת שחייה, בצופי ים, בחוג לאופרה, בנבחרת אתלטיקה בנבחרת כושר קרבי, הייתי בעשרים אלף חוגים שונים ומגוונים, כדורעף, טניס, רכיבה על סוסים, גלגלוני ענק ( כן בחיי היו לי תמונות פעם אפילו להוכיח!), ניגנתי בפסנתר, גילפתי בעץ, קראתי ספרים, כתבתי סיפורים קצרים, כל כך הרבה עשייה בילדות. אופניים, טבע, ים. הכל היה לי.

בתכלס ההורים שלי כל כך סבלו ביחד והיו כל כך אומללים, שפשוט לא התאים להם לתת אהבה לאף אחד גם לא לעצמם. אז מה אני מתלוננת בסך הכל.???

אז התחלנו דקס. מהפגישה עם הפסיכית הגענו למסקנות מרעידות עולם, שלוש פרקטיקות של התנהלות - לעצור, לחשוב ואז לעשות. אני החלטתי עם עצמי להיות מודעת לרעב שלי לאהבה ולהתנהלות שלי שכל כולה מצפה לכעסים עלי של האנשים סביבי ולא רק האלפית. המון פחדים שלי מהצל של עצמי. ולנסות להתמודד עם האימפולסיביות בצורה מודעת.

מחר הייתי רוצה לראות את עצמי מסיימת לעשות כמה דברים שנחוץ לעשותם כמו לתרגם סילבוסים של קורסים לאנגלית, כמו לקבוע תור מחדש לראות את הקצין של הנכים מהאוניברסיטה, כמו לסיים את הגילוף של הלינולאום של התוכי ולהתחיל את רקדנית הבטן (שזה הולך להיות פרוייקט פסיכוטי לחלוטין פרוש על פני עמוד A4) וכמו להתחיל ללמוד לביוכימיה למרות שהסמסטר לא התחיל עדיין.

היום לימדנו את שבתאי מילה חדשה - הדחקה. מעניין מה נלמד אותו בפגישה האחרונה בעוד חודש.