היורדים- נפולת של נמושות

pretty pretty please don't you ever ever feel like you're less than fucking perfect

קשה לי לאהוב את עצמי. קשה לי לראות יופי פנימי או חיצוני ואני נעה ונדה בין לאהוב ובין לשנוא. רוב הזמן, יש שנאה. היום בבוקר סיימתי עוד שיחה על מהות החיים עם ברכה. הפעם נגענו בעובדה שלא באמת נאהבתי על ידי ההורים וזה מה שעשה את התסביכים של השנאה העצמית. חוסר הפרגון העצמי. מנגד הפחד שלי המטורף להיות אוויר מלא בראש חם. עדיף לי כל כך לרדת על עצמי ולא לחוש גבהות לב. עכשיו אני עייפה נורא בין הפסיכית, לשיחה עם ברכה.

כהרגלה בקודש,
מראה מולי ניצבת,
להרהר על מהות החיים.

אז ברכה היא סוג של הפסיכולוגית שלי והפסיכית היא סוג של הפסיכולוגית שלי גם. אני עוברת המון תהליכי עיכול מתקדמים כמו בפוסט של אז כשדיברנו על ברכה ועל ההתכתבות המטורפת דאז. היום סיפרתי לפסיכית על השיחה דאז עם ברכה ועל האלפית ועל השיחה דהיום עם ברכה. היתה פגישה מבודרת ומצחיקה בחיי. מרגישים שהריטלין דיכא אותי קצתכי חזרתי להיות בשמחה שמחתית מזמזמת. דשנו קצת האם אני בהפרעה דו קוטבית או שזה הADHD או מה לא. אמרתי לה שמחר שבתאי יתחיל טיפול בדקס. אמרתי לה שאני לא רוצה להישאר על כדורים כל חיי. סיפרתי לה קצת על מה שקרה טרם הגיעותי לפגישה איתה. למעשה יצאתי מהבית לרכיבה לעיר. כולה 12 קילומטר לא אמור להיות רציני אבל בדרך חשבתי שראיתי במעגל תנועה את כרמן שהיא האדמיניסטרטורית מהחוג למדעי הרפואה ואז פניתי ימינה במקום להמשיך ישר והלכתי קצת לאיבוד ולא יצא לי לתפוס אותה כדי להגיד שלום ואז הלכתי יותר ויותר לאיבוד. אחרי שלוש דקות של רכיבה חסרת כיוון או תכלית החלטתי לעצור ולפנות אחורה ולחזור כל הדרך למעגל תנועה ולחזור לנתיב שידעתי יותר טוב. הגעתי עם חמש דקות ספייר וזה מצא חן בעיני כל כך שנהייתי פשוט מאושרת. אחחח ייקה פוץ קטן שכמותי. איך אני אוהבת כשאני בזמן.

אז הפסיכית אמרה שלמעשה זה שינוי חיובי נורא! עצרתי, חשבתי, הלכתי אחורה והגעתי בזמן לפגישה למרות ההתברברות. הלקח של היום היה, לעצור, לחשוב, ואז לעשות. צחקתי ואמרתי לה בעברית נשמע ונעשה אינסטד אוף נעשה ונשמע ואמרתי לה שלכל עם ישראל יש ADHD עוד מימי התנ"ך. בין לבין היום אחר הצהריים שלחתי לה אימייל עם ההדפסים שלי. אז הפגישה היתה טובה. סיפרתי לה קצת על ברכה, קצת על האלפית קצת על החיים, קצת על הקהילה פה והקהילה של הלסביות ואיך שאני שמחה שיצאתי מהארון בגיל כל כך צעיר כי זה עזר לי נורא לקבל ולאהוב את המוזרו?ת שלי ושבי ואז אני שמחה שנכנסה לקהילת השס"ק כי זה עזר לי להגיע לכדי שלום עם מי שאני בהיבט של שליטה. וסיפרתי לה על השיחה עם ברכה ועל איך שאני בוחרת נשים כמו נשק כדי להכאיב לעצמי ועל חששות מפני כל מה שקורה עם האלפית וכולי וכולי. וסיפרתי לה על ההרס העצמי ועל הכניסה לעולם של השס"ק ואמרתי לה שאני במקום שבו אני לא מרגישה צורך להסביר את עצמי, לא את עובדת היותי סוויצ'ית לא את עובדת היותי לסבית. אני היום במקום של, וואלה, אני לסבית סוויצ'ית שאוהבת לשחק מלוכלך במיטה וסאדו מאזו מרגש אותי אבל לא 24 שבע, ווואללה, זה מה שעושה לי את זה וככה זה. בלי יותר מדי, האם אני לסבית בגלל חסכי אהבה או האם אני בקטע של משחקי שליטה בגלל טראומת עבר או נעבך. אמרתי לה שפיזית כאב מרגש אותי כי אני מכורה לאדרנלין ואני אדם פיזי, וואלה זה מה שזה. היא נראתה לא מופתעת ולא ממש חשה צורך לדבר על זה יותר מדי. כאילו שהיא הבינה אותי. וזה היה קטע מעולה. הרגשתי נורא בנוח.

בכללי היא היתה נורא תומכת, תכלס הכרתי בעובדה שעבר עלי הרבה. ניסיתי להסביר לה למה הזוגיות עם המבורכת היתה כל כך הרסנית ולמה זה גמר על הביטחון העצמי שלי ועל איך שאני תופסת את עצמי כאדם והשיחה קפצה מנושא לנושא והעדר השפעת הכדורים עבורי היה כל כך שם. וכל כך ניכר לעין. שנאמר האסוציאציות זרמו כמים. האימפולסיביות שמניעה את חיי היתה שם גם, כמו דג שמן שתלוי על הקיר והוא מתנועע בריקוד בעודו ממוסמר לקיר לצלילי קולות שיר מעליות כזה או אחר. המסקנות מהפגישה היו לעצור ולחשוב לפני שעושים ולהפסיק לשים בנות זוג על מזבח לו אני סוגדת. היא כל הזמן המשיכה לשאול אם היתה אלימות פיזית ביני לבין המבורכת ורק יכולתי לענות לה שכל הזמן הייתי נורא פוחדת ממה שהיא תאמר לי או מתגובות שלה אחרי שהתנהלנו בציבור. גם העובדה שלא עשיתי חברים בכלל בסידני היתה בין השאר בגלל הזוגיות הזו אבל לא חשוב.

בנות נורמליות כשהן במצוקה הולכות לקנות נעליים או בגדים או משהו שקשור באופנה. אני הלכתי לקנות ציוד להדפסי לינולאום שלי. קניתי את הסכין שאני עובדת איתה מחדש כי הסכין גילוף עם הפינה המשולשת כהה לגמרי ותכלס אני צריכה סכין שמסוגל לעשות קווים דקיקים יותר ויותר. בחנות הזו ראיתי סכין עם פינה משולשת שעלה מאה דולר ווואו איך ריירתי עליו... אבל צריך לשלם שכר לימוד ואי אפשר לשפוך מאה דולר על סכין בדיוק כמו שאי אפשר לקנות דפי הדפסה שעולי 10 דולר כל דף מה שכן קניתי פלטות צבעי מים שיושבות בעיגול כזה אחת בתוך השנייה, במעין מגדל כזה. עשר דולר, ברגיין, קניתי סוף סוף דפים להדפסה, אלה הזולים שעולים 60 סנט לעמוד. ולוח לינולאום חדש! לא לשאול למה, סתם רציתי עוד אחד.... למרות שיש לי ספייר אני תמיד חשה צורך לקנות לוחות.. אולי עכשיו נמצא מוטיבציה. אז ביזבזתי כסף והרגשתי חרדתית קצת מההתנהלות עם המוכר שלא היה הכי סימפטי בתחילה ואחר כך נהיה סימפטי ואחר כך שוב נהיה לו סימפטי ולא הבין את ההומור שלי. ואז הרגשתי קצת חרדתית שביזבזתי כסף על משהו שלא צריך באמת. לא נחוץ כדי לחיות אבל אולי זה כן נחוץ בשבילי?

אין על חרדות. מתה על זה. בחיי.

אז איך למעשה מפסיקים סחרור בלתי נשלט הרחק מהחללית, כשקו החיים שלי מנותק ואני רק מסתחררת מהר יותר ורחוק יותר מהחללית? איך מוצאים איזון? הרי הכל זה האיזון בחיים. זה מה שחשוב.

נביא את פלורנס שאומרת שימי הכלב באו יומם. סופם להסתיים מתישהו.



ונביא את פלורנס שאומרת, שיש אהבה. אני יודעת שניתן לסמוך עליך. יש לך אהבה שאני זקוקה לה כדי להמשיך הלאה. האם לי יש אהבה לתת בחזרה או שלא נותר ממני כלום? האם אני בחיים בכלל במציאות המעושה הזו או שהזמן עובר פוסח מעלי ואני רק נושמת אבל לא באמת כאן??? כל כך קשה להרגיש בחיים במדינה הנעימה והנוחה הזו, וכל כך קשה לחיות במדינת ישראל. פלורנס אומרת שאת יודעת שזה אמיתי. שיש אהבה. פעם אחר פעם למרות אני חושבת שאין טעם, הרי במוקדם או במאוחר, הדברים שאתה אוהב, נעלמים, אבל לך יש את האהבה לה אני זקוקה. פעם אחר פעם אני חושבת, אלוהים, פשוט נמאס לי אבל לך יש את האהבה לתת שתיקח אותי הלאה ותראה אותי ממשיכה הלאה בעוז.