היורדים- נפולת של נמושות

#t=4m07s

שאלוהים תעזור לי.

היום היתה הפגישה הראשונה עם הפסיכולוגית.

ראשית - איחרתי. לא רק שאיחרתי, איחרתי נורא.

אני שונאת לאחר. בדם. לקח לי הרבה שנים של עבודה עצמית מטורפת כדי להפסיק להיכנס לפאניקות בלתי נשלטות בכל האמור ללוח זמנים ועמידה או חוסר עמידה בו. מוזר כי לא מפריע לי לחכות לאנשים אחרים או אם אנשים אחרים מאחרים, זה לא מציק לי או פוגע בי אני לא עושה להם ריגשי אלא אם זה גורם לי לאחר למקום אחר. אז היום איחרתי. הייתי צריכה לעבוד על עצמי המון ולומר לעצמי שזה בסדר שאני מאחרת והכל יסתדר. בין לבין שיחות עם עצמי גם ניהלתי שיחה וירטואלית עם הפסיכולוגית ואמרתי לה בשיחה שלי עם עצמי ועצמי שהסיבה שאיחרתי היא שאני במקום מסויים לא מוכנה עדיין לשינוי הזה למה שטיפול מסמל ואולי אני רוצה-לא-רוצה עדיין, למרות שאני רוצה.

אז נפגשתי עם הפסיכית, היא נורא נורא נחמדה.היא נראית אחרת מהתמונות שמצאתי באינטרנט (נו.. יש לנו שם מלא, לא נעשה סייבר סטאלקינג, ברור שנעשה!)

בגלל האיחור הראשוני, ביליתי את רוב השיחה איתה בניסיון עקר לנסות ולהדביק את הפער שלי עם עצמי. כאילו אני נשארתי מאחור ואני ההיפותטית, הטובה, זו שהיתה בזמן ולא איחרה, זו שיודעת מה קורה בחיי והיא כולה רוגע ושלווה, יושבת עם טל, מנהלת שיחה אחרת לחלוטין, לגמרי לא erratic כמו השיחה שאני ניהלתי איתה. אני מתה להיות האני ההיפותטית הזו. היא משהו משהו האני הזו שאני לא. אני משוכנעת שהיא כל כך מוצלחת בחיי, בטח תלמידה מצטיינת גם. אני חושבת שיש תכנית חומש (מלשון תכנית לחמש השנים הקרובות) ממוקדת ומפורטת ובכללי ההיפותטית הזו שאני לא היא כזו מוצלח. אני ירוקה מקנאה.

נגענו בהמון דברים, לא נכנסנו לשיחות על מערכת היחסים עם אמא ועם אבא ואח אחות. לא נתתי מבט מסודר על העבר וקפצתי בין לדבר הרבה יותר ממה שתכננתי על המבורכת, לומר שלמרות שאני מדברת עליה הרבה המצב שלי כיום לא שייך לפרידה, שהפרק של הפרידה הסתיים (מי אמר הכחשה ולא קיבל) לקרוא למבורכת שקרנית כרונית כל פעם כשאני מזכירה אותה ולהתנצל שאני קוראת למבורכת שקרנית כרונית בצורה כזו שיטטית ולהסביר שהסיבה שאני מזכירה את זה כל פעם היא מכיוון שאני בעצם מזכירה לעצמי שהיא כזו. מעין תרגיל בחידוד המודעות. היא כתבה הרבה הערות בדפים קבוצים יחד במהדק קטן. הדפים היו מחולקים לכמה קטגוריות והיתה אפילו טבלה איפה שהוא באמצע. לא עצרתי לשאול אותה על דפי ההערות אבל שמתי לב לזה בין כל הרעש והתזזיתיות שחוויתי ואמרתי לעצמי שאני צריכה לשאול אותה בפעם הבאה.

אז אין לי רוגע, הידיים שלי רועדות כל היום ולמרות שאני לא בחרדה מסוג אלף אני בהחלט בחרדה מסוג זין.

כהרגלי בקודש המטבוליזם שלי בשיאו ואני מבלה את מירבית זמן האיכות שלי בבית בלנקות את השירותים. תענוג.

סיפרתי לה על התכנית לכתוב על האירועים המכוננים בחיי בשביל הפגישה הבאה עם שבתאי ובשביל הטיפול איתה. אמרתי לה שאני כותבת ושעד כה מה שכתבתי מאוד ציורי ואני מתכננת לעשות לשבתאי מקראה כי הוא אדם עסוק וזמנו יקר ואם הוא ירצה הוא יקרא את התכנים מלאי התיאורים. זה מעין תרגיל שאני אמרתי לעצמי שאני צריכה לעשות כדי לנסות להתמודד עם הסינדרום וכדי להיות קצת יותר ממוקדת. היא נראתה מופתעת ואז בזריזות אמרתי לה שאני עושה אלף בית דלד ושעשיתי אלף בית דלד בהיבטים יצירתיים ושיתפתי אותה בצורה מאוד עיניינית בלי יותר מדי התנצלויות או התגמדות כמו שאני תמיד עושה.

"אני כותבת, כן אבל זה לא משהו ששווה להזכירו, סתם למגירה כזה" "אני כותבת מאז תמיד אבל זה לא משהו מהותי או חשוב" "אני עושה הדפסים של לינולאום כי אני לא יודעת לצייר" "אני לא מציירת" "אני לא באמת שווה משהו" "לא שווה להזכיר את זה כי זה מינורי" "לא משהו to write home about" בדרך כלל, בהמשך לתיאורים שלי של עצמי בהיבט היצירתי אני עושה איזה אקט מקטין, מגמד, משהו שבא לגרום לחוסר חשיבות, לחוסר קיום, להפחתה בעצמי. זלזול עצמי אולי. שנאה עצמית. אולי. אני אפילו לא יודעת למה אני עושה את זה, הביקורת העצמית המטורפת והמשתקת, הפחד לגרום להגבהת ציפיות ונפילה. הפחד מכישלון, הפחד מזילזול של אדם אחר. אם מתחילים מלמטה למטה, אי אפשר ליפול בעצם, כי אתה כבר על הרצפה.

אז אני מנסה לכתוב שרשור כרונולוגי של "דפלואו, אלו הם חייך". זה מצחיק כי אני לא ממש מצליחה לעשות את זה אפילו כשאני כותבת ולא מדברת. התחלתי לכתוב את התרגיל הזה באנגלית ואז הפסקתי והתחלתי מחדש הפעם בעברית ושתי הגרסאות מתחילות מאותה התקופה ושתי הגרסאות שונות בתכלית באופן בו דברים מתוארים. אולי בגרסא העברית יש היבט נוסטלגי רחב יותר, התיאור מפורט יותר, ציורי יותר, פחות קונקרטי, יותר חולמני.

כשאסיים לכתוב את ההסבר המקיף הזה של "חיי, למה" אני אוכל לעשות נקודות מכוננות ולצמצם את הבלאגן. אולי. אם יהיה לי מזל. במהלך השיחה ניסיתי להסביר לטל מילים בעברית שקשה לי שאין אותם באנגלית או שהתרגום מאבד את המהות שלהן או משנה את הקונוטציה.

המשפט "רגע מכונן" וניסיון לתרגם את המילה "מכונן" עלה בתוהו.
עם המילה "להכיל" הצלחתי קצת יותר כי תכלס זה ניסיון שלישי או רביעי שלי לתאר לאדם דובר אנגלית את המהות של "הכלה" בקונטקסט של מערכות יחסים.

אמרתי לה שאני לא מינית כרגע, אמרתי לה שהשלכות של המערכות יחסים שבאו אחרי הפרידה גרמו לי לאבד תקווה בכל האמור למציאת זוגיות פה בסידני. סיפרתי לה על האנטגוניזם הגדול שיש לי לסמים, אלכוהול וכמה שהסצינה פה מעלה בי סיאוב מהסיבות הללו בדיוק וכמה שהסצינה פה מלאה באנשים דפוקים נפשית בדיוק בגלל זה ובגלל קריסטל שפותח את תיבת פנדורה.

אז תכלס, סיפרתי לה המון

ולא אמרתי כלום.

בא לי להקיא מעצמי.

שוין. עוד משמרת תיכף מתחילה ואתמול במקום ללכת לישון נשארתי ערה עד ארבע בבוקר ועכשיו יש לי בחילה.

מטאפורית? פיזית? עוד לא החלטתי. אבל בא לי להקיא.

אני תוהה כמה מהחיים שלי מושפעים מההסתגלות לריטלין.
אני נדה ונעה בין חיים מלאי תוכן, לדיכאונות, אני עדיין מתפקדת, הכל עדיין ממשיך להתקדם.
אני עדיין עקשנית עדיין נאחזת בחיים עדיין מנהלת שיחות נפש עם חברים מהארץ. התקפי חרדות באים והולכים.
אני אוכלת יותר מבעבר, עושה משמרות לילה ומתאמנת ברכיבה ובשחייה כשאני לא במשמרות לילה. עוד לא התחלתי להתאמן בריצה. בקרוב אני אומרת לעצמי. ממש בקרוב. כרגע קשה לי לנשום סדיר אז אני נחה. נותנת לעצמי לא לעשות כלום ולא להיות חרדה מזה שאני לא עושה כלום. מותר לקחת כמה ימים חופש ממרוץ המחשבות הבלתי פוסקות ותחושות האשמה שאני לא עושה כלום עם עצמי. אין שקט בפנים.
ביומיים האחרונים ישנתי הרבה יותר מבעבר. אני לא עייפה אבל גם אין לי אנרגיות.
מקום מוזר להיות בו. אני מניחה שזה שיתוק של תחילת שנה אזרחית חדשה. החשבונות שאני צריכה לשלם משתקים אותי למרות שאני יודעת שאם רק אשנה את הגישה ואגיע למקום מנטלי שבו אני בשליטה, הכל יהיה בסדר ועם הכל אצליח להתמודד.

אני עובדת המון ועדיין לא מצליחה להתקדם. אולי בקרוב הכל יסתדר אבל הגעגועים לירושלים בעיתות מצוקה אלו, עזים.

אני משוחחת עם חברה. מכרת עבר שלא ממש יצא לנו להיות חברות כששתינו היינו בירושלים. לפני כמה שנים היתה בינינו תחלופת מילים דרך פייסבוק. זהו בעצם.
זו בחורה שאני מפלרטטת איתה (שלא לצורך כי באמת זה לא במקום) כבר כמה חודשים אני חושבת. באמת, באמת שאני צריכה להפסיק לפלרטט איתה אבל אני לא מפסיקה.

אני שובבה.

לפני כמה שבועות, היתה לי חברה אחרת שאמרה לי שלו היא תהיה פנויה, היא הולכת להתחיל איתה, באותו הלילה באקט בלתי נשלט, הפלירטוט שלי עלה מדרגה. כמו לוודא שהיא "שלי" וזה עבורי לפחות היה מאוד מודע. הרגשתי לא הכי בנוח אחרי כן והיה לי ברור למה עשיתי את מה שעשיתי. הייתי רכושנית משהו. זה הרגיז אותי וכעסתי על עצמי. אני רוגזת על עצמי פעמים רבות. אני חושבת שהתנצלתי אפילו בפניה. זה מצחיק. היא בארץ, אני פה בגלות, ועדיין אני מתנהלת כמו ילדה קטנה. שוברים את הצעצועים ולא נותנים לאף אחד לשחק. נעבך. אני נתקלת בהמון אנשים שלא יצא לי להכיר כשהייתי בארץ, היוצרת של ליזי הלזית שאנחנו חברות פייסבוק למרות שמעולם לא נתקלנו זו בזו במציאות והיא מקסימה. עוד בחורה שגרה בירושלים איתה יש לי איזה מליון ואחד חברים במשותף. פייסבוק, זה מן השטן. רציתי שהמכרת עבר שלי תתחיל עם הבחורה שנתקלתי בה בפייסבוק. כאילו לממש את הפנטזיות המרוחקות שלי מהניכר. אולי אם הן תצאנו יחד, משהו בי יחלים. יהיה פחות שבור. פחות דפוק. אולי. "בחיי אני בועטת בעצמי שאני לא בישראל כי הייתי יוצאת איתך או איתה לגמרי בלי למצמץ בלי להניד עפעף.. אף לא עפעף אחד!" היא צחקה על זה "במקום זאת את מנסה לשדך בינינו ואז כשכבר תחזרי אנחנו נהיה נשואות עם 4 ילדים".

אתמול היא אמרה לי שיותר מדי מההחלטות שלי בחיים מונעות מפחד. משפט נכון. אני מפחדת לחזור לארץ. אני מפחדת שאין לי / לא תהיה לי קריירה. אני מפחדת שאין לי / לא יהיה לי לעולם מסלול מסודר, ידוע מראש, מתוכנן, מחושב. אני מפחדת מזה, אני מפחדת מהמון דברים אחרים והכל משתק אותי. "נראה שאת בוחנת דברים מהכיוון של מה מפחיד יותר או פחות. כלומר- אינך מתנהלת כך, אך את כן פוסקת כך את יומך". היא אדם מאוד משכיל. שיחות איתה מזכירות לי את החברה הראשונה שלי כשהייתי בת 17 עם השיחות בעברית שעולה מדרגה, עם מטאפורות מתפרצות לכל משפט שני. זה לא משהו יוצא דופן, זהו חלק אינטגרלי מהתקשורת. לא צריך להפוך את העברית למטומטמת, לעברית יום-יומית, מותר לשוחח בעברית ארכאית וספרותית, למעשה, צריך.

כרגע אני נמצאת בצומת ואני מסתכלת על הדרכים שמובילות לרומא ואני לא יודעת לאן ללכת.

אם אני מקבלת החלטה לעשות דרכון אוסטרלי, אני מאבדת את הדרכון הגרמני ואני עדיין לא מוכנה לעשות את זה. לוותר על האיחוד האירופי, לסגור את הדלת על לחיות בחו"ל אבל קרוב לארץ מספיק כדי לבקר פעמיים בשנה במקום לא לבקר בכלל, בגלל הפחדים.. אני לא מוכנה לוותר על הדרכון הגרמני.

ניסיתי להתקשר לקונסולייה והנפיחות העצמית הגרמנית העלתה בי סיאוב ומנגד, תחושת האשמה הרבה, העובדה שאני לא באמת גרמנית, אני לא יודעת את השפה טוב מספיק כדי לתקשר בה. אני לא "שוחה" בה. העליונות הגרמנית, הארית. סעמק ערס על כולכם יא נאצים.

אז למה בעצם אני צריכה אזרחות אוסטרלית, ומה ההבדל הגדול? אם אני עושה אזרחות אוסטרלית, אני לא צריכה לשלם על הלימודים מראש. יש הלוואה מדינית דרך רשות המס האוסטרלית, והם מקזזים את שכר הלימוד מהמס שתעשה בעתיד. אחלה דיל. לא מוצע לתושבי קבע, רק לאזרחים. ביחד עם זכות ההצבעה אלו ההבדלים היחידים בין תושבות קבע ואזרחות. 😄 אם אני לא עושה דרכון אוסטרלי, אני צריכה למצוא 2500 דולר תוך חודשיים. ואני אמצא דרך ואני אתמודד כי אני אדם שורד ומוצלח ואני מסוגלת לעשות הכל. הכל. אז מה הלאה? ביום שלישי פגישה עם הפסיכולוגית ואולי אז נדע איך לא להיות מודעים על ידי פחדים ואיך להתחיל לבנות חיים מתוך מקום מודע.

ועדיין, אני כמהה לבחורה הזו, שכמעט ערסלה אותי דרך הצ'אט של הגמל, בעוד היא מבטאת את שמי באיטיות עם שלוש נקודות. כמעט הרגשתי שאני בבית שלה בירושלים, עם כוס תה צמחים של עשבים מלוקטים מצידי הדרך הירושלמית ואני רגועה רגועה ודואגים לי. בעצם זהו ערב חורפי בעיר שלנו, ירושלים ולא שש בבוקר בקיץ לח וסידנאי. בעיתות אלו, אני שונאת את סידני ומתגעגעת לירושלים אף יותר.

מחר אני אתמוגג מנופים חדשים, טבע פראי, מזג אוויר נהדר, המון המון מים.

שגרה מלאה תוכן להשקיט את כל הרעש, לעשות את הייאוש יותר נוח.

My new year resolutions -
Res #1 Sleeping on a single bed and loving it.
Res #2 Not hanging on to lost single socks.
Res #3 Doing something active for 20 min or more every day.
Res #4 not beating myself up if I can't maintain res #3 religiously.
Res #5 Try to stop editing my Facebook profile. "TRY"
Res #6 get rid of excess guilt. I know, it's Jewish and all, but it's not like I keep kosher anyway.

מאשר בחמש השנים האחרונות. לא מחשיבה אלמנטים של סקס או אינטימיות, כי כאלו היו לי אפס במספר אבל מכל שאר הבחינות.... לגמרי!

בבקשה לקחת את הקוויז ולהגיב למטה.

http://quizfarm.com/quizzes/Sex/poeticthinker/do-you-have-an-inclination-for-bdsm/

You Scored as Switch
(((Note: This quiz is not totally comprehensive because of the length such a quiz would be. I kept it sex-based because I felt that psychological profiles and motivations were too complicated and vary too greatly among people that practice BDSM.))) You know what you want but it has nothing to do with your own role in the bedroom. You have the ability to be flexible in that area which can be useful for exploring you sexuality with your partner.


Switch
100%
Sadist
93%
Experimental
79%
Bondage
79%
Masochist
75%
Dominant
61%
Submissive
57%
Vanilla
46%
Degradation Lover
29%
Exhibitionist / Voyeur
29%[

שוין

איזו הפתעה באמת. כולי פליאה. 😱 פלא עולם.

יש לי חברה טובה, ברכה, שאני מכירה שבועות ספורים אבל בעצם דרכינו היו שלובות שנים רבות ואנחנו חוות קשר שלא ניתן להסביר אותו הוא לא אינטימי או זוגי או משהו בנוסח זה קשר לחלוטין של ידידות וחברות נפש. אנחנו מדברות על הכל שזה לא משהו יוצא דופן בכל הקשור אלי כי אני תמיד הייתי אקסהיביציוניסטית אבל ביחד עם העובדה שאנחנו נורא שונות ופועלות לעיתים קצת אחרת, יש לנפש שלנו קווי דימיון והקבלה מטורפת. הקשר, החיבור, פשוט מדהים והיא חברה שאני פשוט חשה ברת מזל שיצא לי להכיר.

השיחה היתה פסיכולוגית לחלוטין בינות לשטויות הקטנוניות שלי אותן אני חולקת עם ברכה שהן חסרות חשיבות לגמרי.

אני חשה ברת מזל שיצא לי להכיר אותה כי לא רק שיש בקשר חיזוקים חיובים הדדיים להם אני נורא זקוקה כרגע אלא אנחנו נכנסות לניתוחים פסיכולוגים או יותר נכון נכנסו אתמול לניתוח פסיכולוגי בעקבות פריצת דרך שהיתה לה בטיפול. הגענו למסקנות מרתקות אבל עוד לא מצאנו פתרונות. נביאה קיצור תולדות הזמן של השיחה ביננו. שאני עדיין מנסה לעכל ולסדר בראש. ברכה הרהרה על מה מניע אותה כאדם.

ב: מטרת חיי כילדה הייתה לא להיות אדם רע

me: כן גם שלי אגב

ב: ובן אדם רע - כפי שנתפס בעיניי ע"פ הסביבה הוא אחד שנשלט על ידי תשוקותיו ולא לוקח אחריות ורק רוצה וצריך כול הזמן אז החלטתי שאני אחראית על הכול ועל כולם ואני לא רוצה או צריכה כלום. בין השאר, התשוקות שלי הן בעיה ויש להדחיק. האשמה שמרה עליי שנים אבל גם גרמה לי להדחיק חלקים אדירים מעצמי כמו המיניות שלי.

me: אוי זו התקדמות מעלפת מהסרטים

ב: ובין היתר בגלל זה הייתי עם כל כך הרבה אנשים דפוקים. ככה אני אחראית על הכול. זה הרבה יותר קל כשאת יודעת מראש שאת זו שתעזבי ולמה או שיזרקו אותך ושתפגעי. את לא תרגישי אשמה כי היו לך מלאאא סיבות והיו מלאאאא סיבות למה זה לא עבד. בקיצור זה יותר קל להיות בתפקיד הזה ולהחזיק הכול בפנים ורק להיות בכוננות למכה שתגיע וככה גם לא צריך להתמודד. אני חושבת שגם את כמו שאני חשבתי שתשוקה היא הרסנית, מראש הולכת על אובייקטים לתשוקה שהם הרסניים כי איפשהו באופן אבסורדי זה גם מקום בטוח.

me: כי אני יודעת למה לצפות

ב: כי שם הרוע הוא על פני השטח ואת יודעת מה קורה ואין הפתעות גדולות ואפשר לחוות תשוקה להשרף ולהתרסק וחזור חלילה

me: כאילו שאני אוהבת להתרסק אני נהנית לפגוע בעצמי כי ההתרסקות זה משהו מוכר שאני יודעת לצפות לו

ב: לא לא זה לא שאת נהנית זה פשוט המקום הבטוח. הרוע הקטן יותר כי הוא מוכר, וידוע איך זה עובד ואפשר לשחרר רסן

me: מאשר הרוע הגדול שהוא?

ב: אי ידיעה, התמודדות, אובדן שליטה מפחידים הרבה יותר

me: אני שונאת לאבד שליטה, שונאת בדם. בד בבד אני לא שולטת בעצמי כשאני מתרסקת על נשים

ב: אני יודעת זה כמו סשן שלך עם עצמך את לא רוצה באמת לשחרר שליטה

me: אני בשליטה על זה שאין לי שליטה?

ב: את לא רוצה באמת לאבד שליטה, זה מפחיד אותך ועדיין יש בך ים של תשוקה ורצון ולכן את עושה לעצמך סשן בוחרת אובייקט תשוקה שהוא מראש כמו נשק או כול דבר אחר שהוא מסוכן אבל יפה ובעל פוטנציאל להכאיב ואז מתאבדת על זה עד ההתרסקות הידועה מראש. סאב ספייס. סוף תמונה ואת שוב בשליטה ולבד

me: והמחזור מתחיל מחדש

ב: בדיוק

me: ולמה בעצם נשארתי עם המבורכת כל כך הרבה זמן שנים של חוסר אהבה

ב: סשן אחד ארוך ואינסופי

me: תכלס יש קטע כזה ששכחנו לחשוב עליו לגבי שלא סיפרתי לך בעצם לגבי האקסית המבורכת וג'ורג' ואליסון. לגבי כולם מאז שהגעתי לכאן אני חושבת שאני מסוגלת לתקן הכל because I am good with my hands
I can fix anything
וכל הזוגיות עם המבורכת, הייתי חושבת לעצמי אני יכולה לתקן את זה אני יכולה לאחות נפש שבורה ואותו הדבר עם ג'ורג' ואותו הדבר עם אליסון ולמה בעצם כולן נשים עם בעיות נפשיות עמוקות וסבוכות ולי, על שלל התיסבוכים עם הדימוי העצמי וההיפראקטיביות וכולי, אין לי כזה שבר כלי בנפש או שאולי יש לי

ב: זה בדיוק מה שדברנו עליו קודם הן בטוחות כי הן דפוקות יותר וכי את יכולה לחיות תחת האשליה שאת כולה לתקן אותן וזה אומר גם בתחושת אחריות ושליטה

me: במקום להכיר בעובדה שהן צריכות לתקן את עצמן

ב: ותוך כדי לקבל את הסמים שלך - סבל

me: אז בתכלס אני מכורה לסבל

ב: כי איכשהו זה מתקשר לך לתשוקה כי נראה לך הגיוני שתשוקה נראית ככה ושזה המקום היחיד לתשוקה שלך. המקום הרע. מה שמניע אותך זו תחושת האחריות והרצון הכול כך עמוק להיות אדם טוב ומה זה בשבילך להיות אדם טוב, והיחס שלך לצרכים שלך מול הצרכים של אחרים

me: הרצון להיות אדם טוב זה לחלוטין שם תמיד. תמיד הייתי מגמדת את עצמי

ב: אני למדתי שכדי להיות אדם טוב אני צריכה לשים את הצרכים של אהוביי לפני שלי תמיד ואם אני רוצה משהו אחר אז להדחיק אם זה לא מתאים להם עוד לפני שאני מעיזה לחשוב את זה אינטואיטיבית להדחיק כי זה יכול להתנגש והרי אני אחראית וכו' אז אני בולעת את עצמי ומתאימה את עצמי למסגרות הקיימות ועוד חושבת שכל הכוח אצלי תוך כדי שאני עושה שמיניות באוויר בשביל אחרים והנפש לי מורעבת ומודחקת

me: אוי ברכה זה לגמרי אני. לדוגמא בעבודה היתה בחורה שרצתה ללכת מוקדם והחלפתי אותה בארבע וזו הסיבה שעשיתי כל כך הרבה שעות ברצף כדי לעזור לה והיא אפילו לא חברה כזו טובה... הצורך הזה לעזור כדי לקבל אישור שאני אדם טוב זה לגמרי אני. תכלס את מקריבה את עצמך כפי שאת אמורה להיות או יותר נכון את הצרכים שיש לך ואיך למעשה עושים לך אמנציפציה? איך למעשה עושים לי אמנציפציה?

ב: אוה! זה עוד אין לי מושג

😄

me: אוף

Where's the punch line

&feature=fvw

לא ברור מה עובר עלי היום. חמש בבוקר. אני עדיין ערה. נשארתי ערה כל הלילה. היום מאוחר יותר אתחיל משמרת של 16 שעות. משהו פסיכי אבל אני צריכה את השעות.. גם כן.

חברה בשם ע' אמרה לי שהשנאה העצמית היא מעין מראה של דיכאון. על שום מה ולמה דיכאון?

ביום שני אני יוצאת לרכיבה עם כמה בנות מהמועדון. אני החלטתי להבריא לחלוטין עד אז. עכשיו אני הולכת להוציא את המסכה מהשיער ולהתקלח שוב וללכת לישון עד אמצע היום. גם כן חיים.