אני תוהה כמה מהחיים שלי מושפעים מההסתגלות לריטלין.
אני נדה ונעה בין חיים מלאי תוכן, לדיכאונות, אני עדיין מתפקדת, הכל עדיין ממשיך להתקדם.
אני עדיין עקשנית עדיין נאחזת בחיים עדיין מנהלת שיחות נפש עם חברים מהארץ. התקפי חרדות באים והולכים.
אני אוכלת יותר מבעבר, עושה משמרות לילה ומתאמנת ברכיבה ובשחייה כשאני לא במשמרות לילה. עוד לא התחלתי להתאמן בריצה. בקרוב אני אומרת לעצמי. ממש בקרוב. כרגע קשה לי לנשום סדיר אז אני נחה. נותנת לעצמי לא לעשות כלום ולא להיות חרדה מזה שאני לא עושה כלום. מותר לקחת כמה ימים חופש ממרוץ המחשבות הבלתי פוסקות ותחושות האשמה שאני לא עושה כלום עם עצמי. אין שקט בפנים.
ביומיים האחרונים ישנתי הרבה יותר מבעבר. אני לא עייפה אבל גם אין לי אנרגיות.
מקום מוזר להיות בו. אני מניחה שזה שיתוק של תחילת שנה אזרחית חדשה. החשבונות שאני צריכה לשלם משתקים אותי למרות שאני יודעת שאם רק אשנה את הגישה ואגיע למקום מנטלי שבו אני בשליטה, הכל יהיה בסדר ועם הכל אצליח להתמודד.
אני עובדת המון ועדיין לא מצליחה להתקדם. אולי בקרוב הכל יסתדר אבל הגעגועים לירושלים בעיתות מצוקה אלו, עזים.
אני משוחחת עם חברה. מכרת עבר שלא ממש יצא לנו להיות חברות כששתינו היינו בירושלים. לפני כמה שנים היתה בינינו תחלופת מילים דרך פייסבוק. זהו בעצם.
זו בחורה שאני מפלרטטת איתה (שלא לצורך כי באמת זה לא במקום) כבר כמה חודשים אני חושבת. באמת, באמת שאני צריכה להפסיק לפלרטט איתה אבל אני לא מפסיקה.
אני שובבה.
לפני כמה שבועות, היתה לי חברה אחרת שאמרה לי שלו היא תהיה פנויה, היא הולכת להתחיל איתה, באותו הלילה באקט בלתי נשלט, הפלירטוט שלי עלה מדרגה. כמו לוודא שהיא "שלי" וזה עבורי לפחות היה מאוד מודע. הרגשתי לא הכי בנוח אחרי כן והיה לי ברור למה עשיתי את מה שעשיתי. הייתי רכושנית משהו. זה הרגיז אותי וכעסתי על עצמי. אני רוגזת על עצמי פעמים רבות. אני חושבת שהתנצלתי אפילו בפניה. זה מצחיק. היא בארץ, אני פה בגלות, ועדיין אני מתנהלת כמו ילדה קטנה. שוברים את הצעצועים ולא נותנים לאף אחד לשחק. נעבך. אני נתקלת בהמון אנשים שלא יצא לי להכיר כשהייתי בארץ, היוצרת של ליזי הלזית שאנחנו חברות פייסבוק למרות שמעולם לא נתקלנו זו בזו במציאות והיא מקסימה. עוד בחורה שגרה בירושלים איתה יש לי איזה מליון ואחד חברים במשותף. פייסבוק, זה מן השטן. רציתי שהמכרת עבר שלי תתחיל עם הבחורה שנתקלתי בה בפייסבוק. כאילו לממש את הפנטזיות המרוחקות שלי מהניכר. אולי אם הן תצאנו יחד, משהו בי יחלים. יהיה פחות שבור. פחות דפוק. אולי. "בחיי אני בועטת בעצמי שאני לא בישראל כי הייתי יוצאת איתך או איתה לגמרי בלי למצמץ בלי להניד עפעף.. אף לא עפעף אחד!" היא צחקה על זה "במקום זאת את מנסה לשדך בינינו ואז כשכבר תחזרי אנחנו נהיה נשואות עם 4 ילדים".
אתמול היא אמרה לי שיותר מדי מההחלטות שלי בחיים מונעות מפחד. משפט נכון. אני מפחדת לחזור לארץ. אני מפחדת שאין לי / לא תהיה לי קריירה. אני מפחדת שאין לי / לא יהיה לי לעולם מסלול מסודר, ידוע מראש, מתוכנן, מחושב. אני מפחדת מזה, אני מפחדת מהמון דברים אחרים והכל משתק אותי. "נראה שאת בוחנת דברים מהכיוון של מה מפחיד יותר או פחות. כלומר- אינך מתנהלת כך, אך את כן פוסקת כך את יומך". היא אדם מאוד משכיל. שיחות איתה מזכירות לי את החברה הראשונה שלי כשהייתי בת 17 עם השיחות בעברית שעולה מדרגה, עם מטאפורות מתפרצות לכל משפט שני. זה לא משהו יוצא דופן, זהו חלק אינטגרלי מהתקשורת. לא צריך להפוך את העברית למטומטמת, לעברית יום-יומית, מותר לשוחח בעברית ארכאית וספרותית, למעשה, צריך.
כרגע אני נמצאת בצומת ואני מסתכלת על הדרכים שמובילות לרומא ואני לא יודעת לאן ללכת.
אם אני מקבלת החלטה לעשות דרכון אוסטרלי, אני מאבדת את הדרכון הגרמני ואני עדיין לא מוכנה לעשות את זה. לוותר על האיחוד האירופי, לסגור את הדלת על לחיות בחו"ל אבל קרוב לארץ מספיק כדי לבקר פעמיים בשנה במקום לא לבקר בכלל, בגלל הפחדים.. אני לא מוכנה לוותר על הדרכון הגרמני.
ניסיתי להתקשר לקונסולייה והנפיחות העצמית הגרמנית העלתה בי סיאוב ומנגד, תחושת האשמה הרבה, העובדה שאני לא באמת גרמנית, אני לא יודעת את השפה טוב מספיק כדי לתקשר בה. אני לא "שוחה" בה. העליונות הגרמנית, הארית. סעמק ערס על כולכם יא נאצים.
אז למה בעצם אני צריכה אזרחות אוסטרלית, ומה ההבדל הגדול? אם אני עושה אזרחות אוסטרלית, אני לא צריכה לשלם על הלימודים מראש. יש הלוואה מדינית דרך רשות המס האוסטרלית, והם מקזזים את שכר הלימוד מהמס שתעשה בעתיד. אחלה דיל. לא מוצע לתושבי קבע, רק לאזרחים. ביחד עם זכות ההצבעה אלו ההבדלים היחידים בין תושבות קבע ואזרחות. 😄 אם אני לא עושה דרכון אוסטרלי, אני צריכה למצוא 2500 דולר תוך חודשיים. ואני אמצא דרך ואני אתמודד כי אני אדם שורד ומוצלח ואני מסוגלת לעשות הכל. הכל. אז מה הלאה? ביום שלישי פגישה עם הפסיכולוגית ואולי אז נדע איך לא להיות מודעים על ידי פחדים ואיך להתחיל לבנות חיים מתוך מקום מודע.
ועדיין, אני כמהה לבחורה הזו, שכמעט ערסלה אותי דרך הצ'אט של הגמל, בעוד היא מבטאת את שמי באיטיות עם שלוש נקודות. כמעט הרגשתי שאני בבית שלה בירושלים, עם כוס תה צמחים של עשבים מלוקטים מצידי הדרך הירושלמית ואני רגועה רגועה ודואגים לי. בעצם זהו ערב חורפי בעיר שלנו, ירושלים ולא שש בבוקר בקיץ לח וסידנאי. בעיתות אלו, אני שונאת את סידני ומתגעגעת לירושלים אף יותר.
מחר אני אתמוגג מנופים חדשים, טבע פראי, מזג אוויר נהדר, המון המון מים.
שגרה מלאה תוכן להשקיט את כל הרעש, לעשות את הייאוש יותר נוח.
לפני 13 שנים. 13 בינואר 2011 בשעה 3:59
