היורדים- נפולת של נמושות

היום היתה הפגישה הראשונה עם הפסיכולוגית.

ראשית - איחרתי. לא רק שאיחרתי, איחרתי נורא.

אני שונאת לאחר. בדם. לקח לי הרבה שנים של עבודה עצמית מטורפת כדי להפסיק להיכנס לפאניקות בלתי נשלטות בכל האמור ללוח זמנים ועמידה או חוסר עמידה בו. מוזר כי לא מפריע לי לחכות לאנשים אחרים או אם אנשים אחרים מאחרים, זה לא מציק לי או פוגע בי אני לא עושה להם ריגשי אלא אם זה גורם לי לאחר למקום אחר. אז היום איחרתי. הייתי צריכה לעבוד על עצמי המון ולומר לעצמי שזה בסדר שאני מאחרת והכל יסתדר. בין לבין שיחות עם עצמי גם ניהלתי שיחה וירטואלית עם הפסיכולוגית ואמרתי לה בשיחה שלי עם עצמי ועצמי שהסיבה שאיחרתי היא שאני במקום מסויים לא מוכנה עדיין לשינוי הזה למה שטיפול מסמל ואולי אני רוצה-לא-רוצה עדיין, למרות שאני רוצה.

אז נפגשתי עם הפסיכית, היא נורא נורא נחמדה.היא נראית אחרת מהתמונות שמצאתי באינטרנט (נו.. יש לנו שם מלא, לא נעשה סייבר סטאלקינג, ברור שנעשה!)

בגלל האיחור הראשוני, ביליתי את רוב השיחה איתה בניסיון עקר לנסות ולהדביק את הפער שלי עם עצמי. כאילו אני נשארתי מאחור ואני ההיפותטית, הטובה, זו שהיתה בזמן ולא איחרה, זו שיודעת מה קורה בחיי והיא כולה רוגע ושלווה, יושבת עם טל, מנהלת שיחה אחרת לחלוטין, לגמרי לא erratic כמו השיחה שאני ניהלתי איתה. אני מתה להיות האני ההיפותטית הזו. היא משהו משהו האני הזו שאני לא. אני משוכנעת שהיא כל כך מוצלחת בחיי, בטח תלמידה מצטיינת גם. אני חושבת שיש תכנית חומש (מלשון תכנית לחמש השנים הקרובות) ממוקדת ומפורטת ובכללי ההיפותטית הזו שאני לא היא כזו מוצלח. אני ירוקה מקנאה.

נגענו בהמון דברים, לא נכנסנו לשיחות על מערכת היחסים עם אמא ועם אבא ואח אחות. לא נתתי מבט מסודר על העבר וקפצתי בין לדבר הרבה יותר ממה שתכננתי על המבורכת, לומר שלמרות שאני מדברת עליה הרבה המצב שלי כיום לא שייך לפרידה, שהפרק של הפרידה הסתיים (מי אמר הכחשה ולא קיבל) לקרוא למבורכת שקרנית כרונית כל פעם כשאני מזכירה אותה ולהתנצל שאני קוראת למבורכת שקרנית כרונית בצורה כזו שיטטית ולהסביר שהסיבה שאני מזכירה את זה כל פעם היא מכיוון שאני בעצם מזכירה לעצמי שהיא כזו. מעין תרגיל בחידוד המודעות. היא כתבה הרבה הערות בדפים קבוצים יחד במהדק קטן. הדפים היו מחולקים לכמה קטגוריות והיתה אפילו טבלה איפה שהוא באמצע. לא עצרתי לשאול אותה על דפי ההערות אבל שמתי לב לזה בין כל הרעש והתזזיתיות שחוויתי ואמרתי לעצמי שאני צריכה לשאול אותה בפעם הבאה.

אז אין לי רוגע, הידיים שלי רועדות כל היום ולמרות שאני לא בחרדה מסוג אלף אני בהחלט בחרדה מסוג זין.

כהרגלי בקודש המטבוליזם שלי בשיאו ואני מבלה את מירבית זמן האיכות שלי בבית בלנקות את השירותים. תענוג.

סיפרתי לה על התכנית לכתוב על האירועים המכוננים בחיי בשביל הפגישה הבאה עם שבתאי ובשביל הטיפול איתה. אמרתי לה שאני כותבת ושעד כה מה שכתבתי מאוד ציורי ואני מתכננת לעשות לשבתאי מקראה כי הוא אדם עסוק וזמנו יקר ואם הוא ירצה הוא יקרא את התכנים מלאי התיאורים. זה מעין תרגיל שאני אמרתי לעצמי שאני צריכה לעשות כדי לנסות להתמודד עם הסינדרום וכדי להיות קצת יותר ממוקדת. היא נראתה מופתעת ואז בזריזות אמרתי לה שאני עושה אלף בית דלד ושעשיתי אלף בית דלד בהיבטים יצירתיים ושיתפתי אותה בצורה מאוד עיניינית בלי יותר מדי התנצלויות או התגמדות כמו שאני תמיד עושה.

"אני כותבת, כן אבל זה לא משהו ששווה להזכירו, סתם למגירה כזה" "אני כותבת מאז תמיד אבל זה לא משהו מהותי או חשוב" "אני עושה הדפסים של לינולאום כי אני לא יודעת לצייר" "אני לא מציירת" "אני לא באמת שווה משהו" "לא שווה להזכיר את זה כי זה מינורי" "לא משהו to write home about" בדרך כלל, בהמשך לתיאורים שלי של עצמי בהיבט היצירתי אני עושה איזה אקט מקטין, מגמד, משהו שבא לגרום לחוסר חשיבות, לחוסר קיום, להפחתה בעצמי. זלזול עצמי אולי. שנאה עצמית. אולי. אני אפילו לא יודעת למה אני עושה את זה, הביקורת העצמית המטורפת והמשתקת, הפחד לגרום להגבהת ציפיות ונפילה. הפחד מכישלון, הפחד מזילזול של אדם אחר. אם מתחילים מלמטה למטה, אי אפשר ליפול בעצם, כי אתה כבר על הרצפה.

אז אני מנסה לכתוב שרשור כרונולוגי של "דפלואו, אלו הם חייך". זה מצחיק כי אני לא ממש מצליחה לעשות את זה אפילו כשאני כותבת ולא מדברת. התחלתי לכתוב את התרגיל הזה באנגלית ואז הפסקתי והתחלתי מחדש הפעם בעברית ושתי הגרסאות מתחילות מאותה התקופה ושתי הגרסאות שונות בתכלית באופן בו דברים מתוארים. אולי בגרסא העברית יש היבט נוסטלגי רחב יותר, התיאור מפורט יותר, ציורי יותר, פחות קונקרטי, יותר חולמני.

כשאסיים לכתוב את ההסבר המקיף הזה של "חיי, למה" אני אוכל לעשות נקודות מכוננות ולצמצם את הבלאגן. אולי. אם יהיה לי מזל. במהלך השיחה ניסיתי להסביר לטל מילים בעברית שקשה לי שאין אותם באנגלית או שהתרגום מאבד את המהות שלהן או משנה את הקונוטציה.

המשפט "רגע מכונן" וניסיון לתרגם את המילה "מכונן" עלה בתוהו.
עם המילה "להכיל" הצלחתי קצת יותר כי תכלס זה ניסיון שלישי או רביעי שלי לתאר לאדם דובר אנגלית את המהות של "הכלה" בקונטקסט של מערכות יחסים.

אמרתי לה שאני לא מינית כרגע, אמרתי לה שהשלכות של המערכות יחסים שבאו אחרי הפרידה גרמו לי לאבד תקווה בכל האמור למציאת זוגיות פה בסידני. סיפרתי לה על האנטגוניזם הגדול שיש לי לסמים, אלכוהול וכמה שהסצינה פה מעלה בי סיאוב מהסיבות הללו בדיוק וכמה שהסצינה פה מלאה באנשים דפוקים נפשית בדיוק בגלל זה ובגלל קריסטל שפותח את תיבת פנדורה.

אז תכלס, סיפרתי לה המון

ולא אמרתי כלום.