זה היה עוד יום רביעי ושוב בהיתי במסך המחשב תוהה אם יש בכלל טעם לצאת מהבית. פרידה שולחת לי הודעת טקסט לבוא לפגוש אותה בפאב השועל הערמומי. עברה בערך חצי שנה מאז שנפגשנו לאחרונה ויש הרבה מה לעדכן. אני רווקה לראשונה מזה חמש שנים. האוויר קריר, הזיהום לא ניכר, הלילה נטול עננים ולא מתחשק לי לשים את מעיל הרכיבה בשביל נסיעה של שתי דקות. שובב מאוד. בין רחוב קינג לדרך אנמור שוכן הפאב, נורא אפלולי, "השועל הערמומי". כמו בכל פאב שאין בו חצר בירה, קהל אנשים או במקרה שלנו היום, קהל נשים, מתקהל וכולן מעשנות בחזית. זהו יום רביעי. בשועל עושים מופעי דראג ממש כמו אז בשושן בירושלים. החיים קלילים, המסר איננו קיים והקהל עסוק בשלו בשאננות.
קבוצת בחורות משחקת ביליארד, קבוצה אחרת עושה טורניר של דארטס. לא מרגיש לי סוציאלי במיוחד, אז אני מחליטה לנסות לשבור את השיא שלי בפינבול ללא הצלחה יתרה. אולי פרידה כבר כאן, אולי היא בקידמת הבר? צריך לעבור ים של אנשים, הדוחק והצפיפות מוציאים אותי מדעתי. עוברת ליד בחורה, גבוהה ורזה, עור בהיר בהיר, עיניים כסופות. לרגע מרגיש לי כאילו שהיא היחידה שנמצאת בחדר. היא מדברת עם זוג חברות, יש סיכוי שהם מדברות בעברית? אני בטוח מדמיינת. חולפת, ממש ליד, הריח שלה נעים כל כך, משכר אותי, אני מעבירה יד בחטף על הגב שלה בזמן שאני מנסה לפלח את דרכי בין ההמון. "אוה. סליחה, רק מנסה לעבור, צריכה להגיע לקדמת הבר". חיוך. אני נבוכה. ממשיכה להתקדם הלאה, מוצאת סוף סוף את פרידה.. "אוי, פרידה, תודה לאל שמצאתי אותך!" פרידה. אני תוהה לעצמי אם היא יכולה לראות באפלת הבר המגעיל הזה כמה שאני סמוקה מהמפגש הארעי עם הבחורה עם העיניים הכסופות. פרידה מזמינה אותנו לדרינק ואנחנו מנסות לדבר על הא והא ניסיון עקר לשמוע מה קורה בחיים האחת של השנייה מבעד לשאון של ההמון.
העורף שלי סומר, אני מרגישה זוג עיניים דוקרות בו. מסתובבת לראות אם משהי בוחנת אותי. הבחורה ההיא... עם העיניים המהפנטות, היא לא מסיטה מבט, בלי בושה, לחלוטין מפשיטה אותי, מחפצנת אפילו. אני מסמיקה ועכשיו גם החזה שלי והצוואר, הכל עטויי תפרחת אדמדמה שאינה יכולה להשתמע לשתי פנים.. תודה לאל שהכל פה חשוך, בחיי. בערך אחרי הסיבוב השני או שלישי של דרינקים, אני מבקשת סליחה מפרידה והולכת לשירותים. העורף שלי עדיין סומר והיא עדיין מדברת עם חברות שלה אבל קולטת אותי לגמרי.
בתא השירותים, אני שמה לב לזה שכולי מכווצת. קשה לי לפרוק. הכל יוצא ממני בזרזיפים קטנים של עונג ואני מתקפלת. אפילו לא ברור לי למה אני כל כך מכווצת או ממה... מצליחה לסיים את מעללי בשירותים ואני יוצאת לשטוף ידיים. היא במסדרון של השירותים. מחכה לי. מחכה לי? שוב העורף סומר, קווים רצים לי בגב אל תוך תוכי שמתכווץ עוד יותר ואני נהיית רטובה, סמוקה כולי והפעם זה ניכר לעין. אור הפלורסנט הארור והדוחה של השירותים, חסר רחמים, חושף אותי ואני מנסה להירגע, לשלוט בסומק השובב הזה שאי אפשר למעשה לשלוט בו בכלל. אני שוטפת ידיים ופנים.. מנסה לשלוט בהרתיחה הפנימית.. עודי מפנה לה את הגב בשביל לקחת מגבת נייר לייבש את הידיים והיא נוגעת בגב שלי עם היד. האירוניה. אני לא מסתובבת. סוג של קפואה במקום, לא יודעת מה לעשות. הנשימה שלה על העורף שלי, והיא קרובה כל כך. היא קולטת אותי מסמיקה עוד יותר ותופסת באגן שלי ברכות, כמו מנחה את צעדי בחזרה לתא של השירותים. הפאב כל כך גדוש אנשים ואנחנו לבד בשירותים. סוגרות את הדלת של התא מאחורינו. היא מצמידה אותי לקיר אני מחליקה ידיים מתחת לחולצה שלה. יש לה גומות חן בגב...
לפני 13 שנים. 27 בפברואר 2011 בשעה 11:03
