כל שנה בת הזוג שלי אנוסה לחזור לביקור בארץ ישראל.
חלפו שנתיים מאז שהיא עברה לאוסטרליה. עוד אז היא באה על כרטיס הלוך חזור עם תאריך חזרה שנה אחרי. שנה אחרי, כשעמד לפוג תוקפו של הכרטיס חזור, שוב פעם החבר של חמותי קנה לה כרטיס הלוך חזור. עכשיו, שנה אחרי הביקור ההוא, חמותי שוב קנתה, ניחשתם נכון, כרטיס הלוך חזור. לפני חודש, זוגתי ממש לא רצתה לנסוע. קיץ אצלנו. לראשונה יש לנו כסף לחיות ברווחה. ללכת לפסטיבל מוסיקה. ויש פה אחלה אומנים, בחיי. המוזיקה והקולנוע פה, זה ליגה. בסילבסטר יש בסידני, ערב שנה אזרחית חדשה שאין שני לו בעולם כולו. הזמינו אותנו לדירה שמשקיפה על הנמל, מול בית האופרה, מול הגשר. מדהים. ביליתי את אותו היום בלהקפיץ את הזוגה לשדה התעופה בבוקר. בחצות, כשכולן היו במרפסת, מאחלות זו לזו שנה אזרחית חדשה ועולצת, אני נכנסתי פנימה וצפיתי בזיקוקים מהחלון תוך כדי שאני מנסה להרגיע אותה. כי היא לבד במלון. אומללה. סובלת מקור כי אפס מעלות בקוריאה. אצלנו היה שלושים מעלות. חסרתי אותה כל כך. יותר מהכל רציתי שהיא תהיה שם איתי, לחלוק איתה את נפלאות אותו הערב.
חלפו שנתיים מאז שהיא עברה לכאן. שנתיים קשות. שנתיים של דיכאון וחוסר שינה כרוני מלווה בימים טרופים נטולי שעות עירות. היא מחששת כל ערב עד ארבע לפנות בוקר. אם אני לא מקפיצה אותה לעבודה, היא מאחרת, לפעמים חצי שעה, לפעמים יותר. מעניין מה יקרה כשאני לא אוכל להקפיץ אותה יותר לעבודה. בסופי השבוע בגלל שאין שיגרה של עבודה, היא ישנה. לפעמים 20 שעות ברצף. לפעמים יותר. לפני חודש וחצי דברים החלו להשתפר לאט. החיים משתפרים מספיק בשביל שהיא תתמוטט לפני הנסיעה. הביקור. שלשום דיברתי עם חמותי. הזוגה ישנה כבר יום שלם. 25 שעות. היא דואגת. אני חושבת בסתר ליבי, וולקאם טו מיי וורלד. אני שואלת אם היא מחששת ומגלה במקום שהיא מעשנת סיגריות. בכל ביקור בארץ הוא מעשנת סיגריות. למעשה, מעולם לא הפסיקה. חמותי בהיסטריה כי זוגתי לא מתעוררת בגלל שהיא נתנה לה כדורי שינה. יורד גשם, אין לאן ללכת והיא מתפלאת שהיא לא רוצה לצאת מהמיטה.
אני אוהבת את החברים שלי כאן. יש לי חבורה של לסביות ואנחנו בקבוצת כדורסל. יש מפגשים חברתיים לעיתים די קרובות. זוגתי מפרגנת לי תמיד כשאני רוצה לצאת עם הבנות אבל נמאס לי לשאול את הזוגה אם היא רוצה לבוא איתי כי יותר קל ללכת לבד וחברות שלי עדיין שואלות אם יש סיכוי שזוגתי תבוא גם. כי הן מחבבות אותה מאוד. חבל שהיא לא מחבבת אותן בחזרה באותה המידה.. חוץ מהמנהלת שלה, יש לה חברה אחת, הדילרית שלה שממנה היא קונה גאנג'ה. אני שמחה שהיא מוצאת חברים. עד לרמה שמבחינתי שתמצא מי שרק טוב לה. אפילו שאישית בעיניי עדיף למצוא חברים בג'ים, בבית ספר, אבל אני זו לא היא והעיקר שיהיו לה אנשים. מעגל חברתי כלשהו. משהו שיוציא אותה מהמיטה.
אולי זה מרושע מצידי אבל בעיני היא לא עושה מספיק מאמצים כדי להחלים. אני משוכנעת שהיא לא כנה עם הפסיכיאטר שלה. ספק שהוא לא יודע שהיא מעשנת כל יום ועד כמה היא משחקת עם שעות השינה שלה. אפילו שהיא לא שיקרה לי לגבי הסיגריות, אני מרגישה מרומה. אני מרגישה שהיא שיקרה. יותר מהכל, אני יודעת שאם הייתי מבקשת ממנה לבחור בנו, בזוגיות שלנו, במקום הגראס, הוא תבחר בגראס. וכביכול הכל אמור להיות מעולה בחיים שלנו כרגע. היא רוצה ללמוד צורפות, והיא כל כך מוכשרת, אני מתחילה דוקטורט. אני. התקבלתי למכון מאוד נחשב בסידני. מצפה בכיליון עיניים לעבוד עם המנחה החדש שלי. נפרדת מרשימות המכולת של המנחה הישן. אני נפרדת מהמשכורת שלי כעוזרת מחקר. המנחה החדש אישר לי חופשה במאי עוד לפני שהתחלתי את הדוקטורט. בלי שביקשתי אפילו. נוסעת לבקר בישראל דרך אמסטרדם. אולי אפילו אזכה להגיד לסבתא שלי ביי, להיפרד ממנה לפני שהיא עוברת מהעולם שלנו לעולם הבא. הכל כביכול מדהים. אז למה אני בדיכאון? אני מוקפת חברים. אנשים טובים. אין לי רגע דל. בחיי.
עדיין, מאז שהיא טסה, כבר שבועיים שאני לא מצליחה לישון. אני מתגעגעת לחברה הכי טובה שלי. אני מתגעגעת אלה כבר שנתיים ארוכות. הכי עצוב, אני כמהה לה כל כך. לפני שהיא טסה זה היה סיוט כמעט. לרצות אותה כל כך. בפעם האחרונה שהיא חזרה מישראל, עברו שבועיים עד שהיא הפסיקה לבכות כל יום. עברה שנה עד שהיא חזרה לתפקד. אני לא יודעת כמה זמן ייקח לה לחזור אליי הפעם. פיזית היא נוחתת בעוד שבוע. יום אוסטרליה. 26 לינואר. בחוף בונדיי כל שנה אפשר להירשם לאתגר של כפכפי האוויאנה ומקבלים מזרן ים בצורת כפכף. היא נוחתת בשבע בבוקר. אולי היא תלך לישון ואני אלך לבד. יותר קל ככה. נדע יותר בעוד שבוע. אולי פשוט נישן יחד עד שהיא תחלים בסוף השנה. דצמבר 2015. הפעם, הודעתי לחמותי שאם זוגתי לא רוצה לבוא ולהשתמש בחזור,היא לא תבוא שהכרטיס חזור יילך לאלף עזאזלים ושיהיה לי בהצלחה בעוד שבועיים במכון החדש.
יהיה בסדר, נכון?
