היורדים- נפולת של נמושות

אתמול היה יום שייזכר בהיסטוריה.
קיבלתי פידבקים ממבחנים בניורו של שריר ועצב וביוכימיה שאני עושה מחדש.
לא דיברתי כל כך בבלוג שלי, הנאמן, על קוראיו הנאמנים (מי קורא אותי תגידו???), על מה שקרה בדיוק לפני שנה במאי 2011. רכבתי על האופנוע הקטן והמבריק שלי בדרך לבית הספר וניסיתי להתחמק מבחור שהיה מאוד לחוץ בזמן והמשיך להחליף נתיבים בצורה די חסרת אחריות וניסיתי לפנות לו את הנתיב ולתת לו לעבור, רק שהוא לא יכל לחכות וחתך אותי מהימין (כי אצלנו נוסעים בנתיב הכי שמאלי וכולי). נפלתי עם האופנוע, התקשרתי לברכה שבאה לבית החולים, שבועיים לתוך זה שהיא היתה בכלל באוסטרליה. אמא הגיעה גם. היה שמח. עשו לי גבס. היום שנה אחרי, התחלתי פיזיותרפיה ואני הולכת לראות מומחה לכף יד בעוד שבוע.

אבל לא על זה רציתי לדבר.
אז כן, אני עושה את ביוכימיה מחדש כי נכשלתי בו אחרי התאונה. רק שהפעם במקום לגרד 60 אני מוציאה תשיעיות. אני מניחה שבגלל שהקורס לא השתנה ואני עושה אותו מחדש זה לא צריך להפתיע אבל מה שכן הפתיע אותי היה שקיבלתי 96 בעבודה בניורו שריר ועצב.

ביליתי את כל אתמול בהרגשת אקסטזה. 48/50 במבחן המעשי בביוכימיה. 24/25 בעבודה של שריר ועצב. המרצה כותב לי שהעבודה שלי היתה מצויינת ולמעשה בין הטובות בכל הקורס. ופשוט לא האמנתי למזלי הטוב. הנה עבודה שחשבתי שהיא מחורבנת שלא שווה 70 הוציאה לי 96.
והיום נזכרתי למה. למה הוצאתי ציון כזה גבוה. ישבתי וחשבתי על מה אני הולכת לכתוב, ואז חשבתי על המרצה עצמו. מה הוביא אותו לבחור את המאמר שהיינו צריכים לסכם. מה הוביא אותו. ולרגע, נכנסתי לתוך הראש שלו. הסתכלתי לאחור על כל הדברים שהוא שם דגש אליהם. חשבתי על מה שהוא לימד במסגרת התרגול שעסק במאמר וייצרתי תמונת ראי מתקדמת, מסתמכת על נטיות נרקיסיסטיות שיהיו חזקות מרוב האנשים בעולם.
וזה עבד.
קיבלתי ציון כזה גבוה כי כתבתי את העבודה שהיא הכי רצה לקרוא.
אבל לא באמת כי אני אדם מקורי ובעל כישורי כתיבה יוצאים מהכלל. סתם בגלל שחשבתי על זה.
בקורס באוננות (perspectives in medical science which I call perspectives in medical masturbation) יש עוד מטלה אחת קטנה ואז אני מסיימת.. אנחנו צריכים לכתוב ביוגרפיה אישית עם מבט לעתיד כאילו אני מרואיינת בשנת 2033.. הפרוייקט הזה נורא. אני לא רוצה לחשוב עלי בעוד עשרים שנה כשאני לא מצליחה להתמודד עם אני של עוד חודש.
צריך להתמודד אבל.

אני נעה ונדה בין להתגעגע לארץ ובין להחרד מעצם המחשבה של לחזור.

השיחה אחת לפני אחרונה עם אחותי המוצלחת נגמרה באיחולים לבביים
"....אמן אחות, אמן אמן שתתקבלי לפרוייקט מחקר ישיר ואז לדוקטורט ותעשי מלאאאא כסף
ובחיים לא תחזרי הביתה..."

אוקי. תודה אני מניחה. לקח חודשיים להפסיק לבכות כל פעם כשדיברתי עם אמא או כשחשבתי על זה בעצמי. עכשיו אני מרגישה כהות חושים לגביה ורוב הזמן מעמידה פנים שהיא לא קיימת, שהכל חלום רע.

אלוהים אני נרדמת. שלום קוראים נאמנים שיהיה יום מקסים.