היורדים- נפולת של נמושות

הזמן לא עובר באופן רגיל הוא רץ על מסילת רכבת יפנית. נוגע לא נוגע בפסים המגנטיים ובעיקר טס קדימה שלוש מאות קילומטרים תוך פחות משעה. כמעט נגמרו המבחנים מחר אחד וביום שני אחד. קצת חורה לי שכל מה שקורה בחיי זה מעבר מבחינה אחת לשנייה. הסמסטר האחרון היה פשוט מחריד. בין הקורס באוננות שהוא קורס של שנה אל"ף לקורס בביוכימיה שעשיתי מחדש ולקורס בשריר ועצב שהיה אכזבת חיי אני מתקשה למצוא תוכן בין קירות האקדמיה ועדיין עולצת כל אימת שאני נכנסת בין שעריה.

היום גיליתי את הלהקה הזו לא נעים להודות דרך קוטנר ולמה נט
http://www.youtube.com/watch?v=T7C9D_bgGpE

note to self - must get this band's CD

רציתי לחלוק איתך בלוג שלי, יקר, נאמן ועיקש, מה שחלף בשבוע האחרון על כוחותינו.

ראשית צריך להתחיל בעובדה שיש לי בת זוג די מדהימה. אני לא מדברת על זה יותר מדי אולי כי אני מפחדת עדיין, אבל באמת שהיא נדירה וייחודית ופשוט מדהימה.

ועכשיו אפשר לספר לך בלוג יקר, מה קרה לנו בשבוע האחרון. זה בעיקר לצורכי רגיעון כי רבע לשתיים ואני לא נרדמת ואני עדיין מנסה לשנע מיני פרפורים בבטן שלא הולכים לשום מקום. אז מוטב להתחיל בהתחלה, כמו בכל סיפור. במקום מהסוף או מהאמצע. זה סתם גורר בלבול. לפני חודשיים בערך, התחלתי את הקורס באוננות. דיברנו בו לפני כמה שבועות. פה ממש. אני גם אעשה פוסט ואדביק את הביוגרפיה העתידנית שהיינו חייבים לכתוב בשביל הקורס ההוא, סתם בשביל הכיף. אבל לא זו הפואנטה. במהלך הקורס באוננות היינו צריכים להתכתב בפורומים, ליצור פרופיל באחת הפלטפורמות היותר מתסכלות ולהתכתב, לעשות בלוג או יומן ולבצע מעין התבוננות פנימית לעצמנו, לעולמנו למה שאנחנו רוצים לעשות כמדענים וכולי וכולי וכולי. פיהוק. נכון. יצא לי להכיר כמה אנשים דרך הקורס הזה. אחד מהם, מייקל הוא בחור ממוצא הודי בין איזה 17 בערך ומטורף לגמרי. אני מחבבת אותו פלוס מיותר לציין. אחת לכמה ימים אני ומייקל ננהל שיחת צ'ט בסקייפ ונתכתב לאיזה חמש שעות. הוא עובר מלא תהפוכות ומהמורות ואני רוצה להאמין שמשנה את גישתו הנוקשה לחיים לפחות בקצת, בגלל ההיכרות איתי. אני צופה בו ואנחנו מדברים והוא מתרכך. אני באמת מאמינה שהוא מתרכך. כשרק התחלנו להכיר הידידות היתה מאוד מאתגרת וכל שיחה היתה מלחמת גוג ומגוג. בערך חודש לתוך החברות שלנו איתגרתי אותו לעבור שבוע שלם ללא סרקזם. הוא הפסיק לכתוב תגובות בפורום ופשוט שתק כמעט שבוע. איפשהו באמצע שוחחנו וזו היתה אחת השיחות היותר טובות שיצא לנו לעשות ואחרי כן הציניות הפסיקה והחברות פרחה ומייקל הפך רך יותר. מייקל ואני ננהל שיחות שיתחילו בצורה הכי טיפשית וילדותית, יעברו לטון של זקנים בני תשעים ובאמצע יהיו מלאי רצינות תהומית של אנשים בני חמישים. שיחות איתו תמיד נורא משעשעות אותי ומשמחות אותי לפרקים. אני מקווה שייצא לנו להישאר בחברות. אני מקווה לראות אותו מצליח בתואר, עד כה עושה רושם שהוא בנתיב הנכון.
הבנאדם האחר שיצא לי להכיר דרך הקורס באוננות זו בחורה בשנות השלושים המאוחרות שלה שעובדת בתור מוזיקאית קלאסית והחליטה לפני שנה לעשות הסבה מקצועית, חצי הסבה יותר נכון.. היא התחילה השנה את התואר שאני כמעט מסיימת (די באמת?! מתי זה קרה?!).
לפני אלוהים יודע כמה זמן היא פנתה אלי באתר של הקורס ושבוע לאחר מכן נתקלנו אחת בשנייה באוניברסיטה ודיברנו איזה שעה או שעתיים ובעיקר התקשיתי להסביר לה אלמנטים בסיסיים של מהותי כאדם. הרבה יותר מדי דברים הלכו לאיבוד בתרגום הרבה יותר מדי קירות ואחורה פנה. הרבה תסכול מצידי על למה החברות הזו לא מקבלת מעוף ומתרחשת כבר.
מתישהו היתה תחלופת אימיילים שברכה הגדירה אותה כ"נשמע שממש רבתן את והבחורה הזו". אבל בכלל לא התחלנו להיות חברות עדיין, איך זה יכול להיות.
השבוע האחרון גרר לי להיקלע למקום מאוד מבלבל ואומלל. מתישהו בקורס, חלקתי את הסיכומים שלי עם כל הכיתה. כל מי שרק רצה את הסיכומים היה רק צריך לשלוח לי מייל ויכל לקבל אותם. בגלל שכולם שנה אלף לחוצים תחת על ציונים ממבחנים ולא שמים לב לשום דבר אחר, גישה תיכוניסטית, אני בטוחה, אבל ככה זה כולנו פה. מבחנים זה הכי.. אחי.. חלקתי איתה גם את הסיכומים למרות שהייתי על גבול הלפחד שהיא תתעצבן שעברתי גבולות כי היא לא ביקשה עזרה.
אני יש לי קטע כזה, להכריח אנשים להיעזר בי. מנסה בכוח לעשות מצוות.
אז מהון להון נהיינו חצי בקשר כזה ומתישהו הצעתי לה עזרה והיא ציינה שהיא חולה אז אמרתי לה שאני יכולה לבוא, להכין לה מרק ולסדר לה את העבודה שאנחנו צריכים להגיש. אנחנו צריכים ליצור פרופיל עם הכישרונות שלנו והחלומות שלנו ועוד כל מיני חרטות ברטות של הקורס באוננות. זה נחמד כשאתה בן 17 והחיים לא לעסו אותך ושברו לך כל מיני עצמות בגוף ובנפש, בגיל שלושים, זה פחות נחמד בעיני לחשוב על העתיד.. לא יודעת למה.
לא ממש ציפיתי שהיא תגיד, יאללה בואי תכיני לי מרק. זה קטע כזה. לפני עשור ככה, הייתי חולה בירושלים והחברה הכי טובה שלי מבית הספר שלמדה בעברית איתי, עצרה בבית שלי, זרקה מרק עם קניידעלך במקרר שלי, הכינה לי תה ועפה לעבודה. מאז כל פעם כשמישהו חולה, אני חושבת עליה ומנסה להכין להם מרק עוף ולעשות להם כוס תה.
והבחורה מהלימודים, זו שהחברות איתה לא ממש עבדה, אמרה "יאללה בואי מחר בערב".
אז הנחתי שאני אגיע, ארים סיר מרק, אעזור עם המטלה ואניח לה לנפשה. שעה. שעתיים גג.
באחת עשרה בלילה קלטתי שאני אצלה כמעט שמונה שעות ושצריך ללכת הביתה. זה היה לא מציאותי. אני לא יודעת מתי הרגשתי חיבור כזה שהוא לא מיני בעליל אבל אינטימי בצורה בלתי רגילה. אני לא חושבת שמאז שהיה לי קשר עם דנדיליון, חוויתי כזו חברות יוצאת דופן.
היו לאירועים הללו נספחים נפשיים שגרמו לי להרבה מאוד בלבלות. כמיהה נוראית לחום ולקירבה וחוסר היגיון או יכולת לתחום או להסביר או להצדיק או הכנס שם פועל כאן. המשך של הבלבלות הללו היה שהתרחקתי מבת הזוג שלי. הסתגרתי. בעיקר הייתי אומללה מאוד. רציתי נורא להיפגש עם הידידה שוב ולא יכולתי להסביר למה או מה בעצם קורה שם ובעיקר לא ידעתי מה אני מרגישה או עוברת. ואז עשינו סשן ברכה. ועדיין, לא יכולתי להסביר מה קורה ולא רציתי לחלוק. לא הייתי מסוגלת. בעיקר הייתי אומללה ורציתי לכתוב על זה לעצמי, רציתי למצוא דרך לעכל הכל ולא יכולתי. יום למחרת סשן נפש אל"ף עשינו סשן נפש בית וגימל ואיפשהו בין לבין שיחררתי את האגרופים הקפוצים, ואת שריר הלסת המתוח ובעיקר סיפרתי לזוגה הכל. ושיחררתי. סיפרתי לה על החיבור המאוד אינטנסיבי ועל הרגשות שאני לא מצליחה לתחום ובעיקר על הבלבול הנוראי והאומללות הנוראית והכל הונח על שולחן של כוס קפה לידו שתי חברות נפש ולא בנות זוג, משוחחות.
אני סוף סוף מתחילה להרגיש קצת עייפה אז נסיים את הפוסט המאוד מבולגן ולא מוצלח הזה ונאמרת לילה טוב. סופו של הפוסט הזה הוא שזוגתי המדהימה ציינה ברוך ובעדנה שאין שום דבר לפחד ממנו ושבחיינו יהיו קשרים אינטסיביים כאלה או אחרים והיא יכלה לתחום לי בדיוק מה שקרה ומה שיקרה ולספק זווית בריאה וזווית שנותנת הרבה דרור להיות אני.

נכתוב בהרחבה נוספת על כל אלו על כל אלו שמור נא לי אלי הטוב.. אבל עכשיו אני מרגישה שאני סוף סוף נרדמת.

נתראה בעוד שבוע ארץ ישראל לי יקרה. הפעם יהיה לי רישיון בינ"ל ואני חושבת שאני אשכור אוטו. כי אי אפשר ככה.