ואו. היום שלי היה כל כך רצוף חוויה והוויה שאני לא יכולה להתחיל.
בוקר, שתי דירות. שואה. שואה. שואה.
אין דירות להשכרה בירושלים. כלום. כולרה. גורנישט. נאדה. זילץ'. אפס מאופס. שום דבר.
צהרים, פגישה איתה. אני חשופה בפניה ואפילו לא איכפת לי. שתדע שתראי את מבטי הכלבלב המיוחם שאני. ל-א א-י-כ-פ-ת ל-י!
אחר צהרים, עיר אחרת. דירה של אבא. אבא שלי מסטול לגמרי מהניתוח השני שעבר היום. אני עושה קניות עבורו בסופר לא מוכר בין רעננה לכפר סבא. אני עוד יכולה להתרגל לעובדה שהוא גר שם. שיחה על הכתבה שאני עושה. על בדס"מ. כמעט ויכוח. אני ואבא שלי מנהלים ויכוח? זה לא באמת קורה. הכל בגלל שהוא אמר שאנשים בסוף מתים מבדס"מ. ועדיין, הקול הרך שלו ששואל, "והתנסת בזה כבר?" "לא אבא, עוד לא" אני עונה בתוגה. מחרישה את ההמשך שהולם בראשי "עוד לא התנסיתי, אבל אני מאמינה שבקרוב זה יבוא".
ושיחות על כסף ומצב פיננסי ולימודים והפסקה של לימודים ועבודה נוספת ו.. ו.. ו... ושיחה מאחותי ממינכן.
וחם כל כך. לח ולא כיף כמו בירושלים. אני מדברת עם העורך. הוא צריך תמונה והוא מעביר את הכתבה לגרפיקה. טלפונים, אני מתחברת למסנג'ר מנסה לגרד משהו כדי לשלוח לו. טלפון לחברה טובה שצילמה באותו ערב. "אז אפשר לקפוץ אליך גם אם מאוחר? תודה. אני חייבת לך."
היא כבר כמעט ישנה כשאני מתקשרת. "קצר. אני מבטיחה. לא יותר מרבע שעה".
הנשימה שלי נעתקת לדקה כשהשותפה שלה פותחת את הדלת. עיניים כחולות שיער קצר, גומות חן. סטרייט. נו, ברור. חה. אבל עדיין הלסבו שיק שלה מהלך עלי קסם. אני מבלה זמן איכות עם החברה הטובה שלי. איזה כיף לגור בעיר עם אופניים ולהיות קרוב לכל מי שקרוב לי אליו.
השעה רבע ליותר מדי מאוחר בלילה. אני צריכה ללכת לישון אבל ישנתי כל כך הרבה שעות באוטובוסים היום (3 שעות נסיעה לפחות סך הכל) שאני לא מצליחה להירדם.
אני פורחת. אני בפריחה יצירתית. אני כל כך מרוצה מהכתבה הזו. מהעובדה שבאמת הצלחתי להפיק משהו מאצבעותי העלובות המקישות בעיקשות במקלדת, אולי בכל זאת יצא משהו מזה. העורך מרוצה. הוא מוציא כתבות אחרות כדי לשמור על שלי במתכונת הנוכחית. בלי לחתוך חלקים ממנה.
האגו שלי באופוריה כרגע.. כל כך הרבה ליטופים.. הו....
פאריז, דפש מוד. הצעות מגונות. אני חשופה חשופה חשופה.
נו. שיהיה.
לפני 19 שנים. 17 ביולי 2005 בשעה 21:58