היורדים- נפולת של נמושות

אין לי שום דבר חדש
יש לי קומיקס שהתחלתי לעשות. כן, התחלתי קומיקס ואפילו שאני לא יודעת לצייר, הומור פלאי אין לי. עדיין. דווקא. הקומיקס הזה היה צריך להיעשות תוך כדי ארוחת צהרים עם טעם של פעם, במסעדה שקיימת מאז 1945 עם איורים של שלום חנוך ויהונתן גפן שמוטבעים בתפריט המחודש. אבל זה לא קרה. לדעתי הייתי צריכה להתחיל אותו כדי שהוא ימשיך במסעדה הזו. ארוחה מופלאה זו היתה. וזה מצחיק אפילו לא חשבתי על זה בזמנו, אבל תכננתי ללכת ל"שניצי" שזה מקום שפחות או יותר מגיש את אותו האוכל, עוף, שניצל, מאוד פשוט. אבל לא ידעתי מה שותפתי לצהרים תרצה לאכול, ויצא שהגענו למסעדה הזו ואכלנו שניצל בגודל אוסטריה בערך. נהדר, בחיי...!
משמרות לילה. מלבד האנשים ההזויים שמשמרות הלילה מפגישות אותך איתם (בין השאר אנשים מפחידים לעיתים) משמרות לילה הם הזדמנות מצויינת לזמן איכות עם עצמך ולחשבון נפש והתבחבשות עצמית.. לא שזו חסרה לי. אז התחלתי לקרוא את ספרה של ברברה טוכמן שללא ספק הולכת להיות הגיבורה החדשה שלי (ברברה בואי נעשה ילדים, והרבה) בפוסט הבא נביא לכם פנינות מעטיה של ברברה. בשעה שלוש לפנות בוקר, קראתי קצת מהמוספים שנגעו בהתנתקות ועלו לי דמעות בעיניים. הניתוח הקשה הזה שהמדינה עומדת לעבור, הנה הוא בפתח. המציאות עומדת לדפוק על דלתות של כל כך הרבה אנשים שיצטרכו לעזוב את הבית שלהם. ויפונו בכוח, אם לא יואילו לעשות זאת מרצון. איך אדם יכול לעזוב מרצון את הבית שלו? אני מנסה להיזכר ביום שבו אני עזבתי את הבית שלי. מוזר, אני לא זוכרת את היום הזה. אני זוכרת את היום שבו עזבתי את הבית שאימא שלי שכרה בזמנו, לירושלים, 500 שקל בכיס- אני בעיר הבירה, עושה קראשינג אצל אחותי. מגלה את עצמי באמת לראשונה. מתאהבת ביצור הזה- שהיא ירושלים.

עוד מעט ואני אעזוב את הדירה הישנה שלי, ואעבור לדירה חדשה, עם אמבטיה נורמלית ושותפה נורא מגניבה שאני עדיין חוששת מעתיד היחסים בינינו, כיוון שאני לא לחלוטין מכירה אותה, וטיב אנשים- שינוי. זו הולכת להיות הפעם הראשונה שאני אעבור דירה שלא על מנת לעזוב אותה בחלוף שנה. אני כבר 4 שנים מיחוץ לבית והספקתי לעבור 6 מקומות מגורים, מעתלית לירושלים, לחיפה לירושלים, ועוד כל מיני דירות בתוך ירושלים. שמח.. אפשר להגיד שאני נוודת. פתאום חשבתי על מר אטלנטי שהוא אדם בלי שורשים, כמו שדנדי אומרת, שורשיו טמונים בתוכו, בתוך עצמו.
איזה מעולה זה יכול להיות. לא להיות תייר כמו להיות אדם חוקר, נוסע תמידי. אדם שחי על מזוודותיו. ראיתי איך הוא עושה את זה. מחשב נייד, הארד-דיסקים ניידים של 400 ג'יגה כל אחד. וזהו. מה אדם צריך מעבר לזה? יש לו סרטים, מוזיקה, ספרים הכל בתוך הנייד. קומץ בגדים, ממילא הם לא חשובים. זה לא שהוא נווד. הוא משתקע לתקופות של שנים במקום כזה או אחר, הרי הוא בארץ לאיזה 5 חודשים. 4. זה לא שכל שבוע הוא עובר מקום.
אבל הוא חי על מזוודותיו. ביתו שוכן בתוך עצמו. מדהים. לא, זה לא מדהים, יש מילה לזה באנגלית- Mesmerising.
תמיד אהבתי את המילה הזו. אני תוהה לעצמי אם גם אני אוכל להיות ככה, Derelict Daughter. דרליקט. עוד מילה יפה.

מוזר, חשבתי שאין לי על מה לכתוב היום. לילה טוב ישראל, דפלואו- עדיין חיה, על מלוא המובן המחייב של המילה הזו: "לחיות".