אני חושבת שאני לא אעשה יותר מנוי לסינמטק. זהו, אין יותר סרטים. במובן המטאפורי, כי במילולי זה בלתי אפשרי- אחרי הכל אני עובדת בזה בעקיפין. עוד יומיים יש מופע דראג ועדיין לא בחרתי שיר. כל מה שיש לי זו חליפת שלושה חלקים.
אני קנאית. אני מקנאת ברמות שמעולם לא קינאתי. נשימות קטנות וירוקות של קנאה. אבל זה בסדר. יום אחד יקנאו לי בחזרה. בוחנת גבולות מדי יום. דוחקת אותם עם מחט קטנה( poking) לראות עד כמה אפשר למתוח את החבל עליו מהלכת הלוליינית הזו של חיי. לאחרונה היא התחילה לעשות פירואטים. היא לא מפחדת הבת כלבה הזו. אין לה אלוהים, בחיי. ואני מנסה להגיד לה, "הלו! גיברת...! זה החיים שלי פה שאת עושה סלטות איתם..." אין. אין עם מי לדבר. אני עושה כל כך הרבה שגיאות. בתור פרפקציוניסטית, זה מדהים הקלות הזו שבה אני סולחת לעצמי על השגיאות האלה. בין כה וכה השאיפה הזו למושלמות היא מטופשת.
אנחנו בני אדם וככאלה, נולדנו עקומים, כל ניסיון ללכת ישר רק הופך אותנו לנלעגים יותר. השלמות שלנו כבני האדם זה לאהוב את הקימטוטים והעיקומים ואת כל הפאקים בייצור שלנו. אז טיפש הופך חכם, ומכוער הופך יפה. אם תחשבו על זה לעומק, תראו כמה שהמשפט הזה נכון.
היום הבנתי כמה דברים. בתור מישהי שאמורה לצאת מהקליפה שלה, אני מאוד לא רואה אף אחד חוץ מאת עצמי. אני מנסה לעבוד על זה. הייתי רוצה להגיד שאני מעולה במיטה, שאי אפשר לעמוד בקסמי, שאי אפשר לעמוד בפני. אבל ממזמן הבנתי שזה לא המצב. אני רעבה יותר מדי. אני חושבת שהתאהבתי בעצמי כל כך, שהרחקתי יותר מדי לכת עם הנרקיסיזם. היום שוב הפנמתי את העובדה שאני אישה. זה מה שיש.
אני רוצה להתמוסס תחת ידיה. שתפורר אותי כמו ארמון של חול על חוף של ים, כחול. מדרגות מסותתות וקשתות של אומן, חוזרות אל המקור, אל המים, ששוטפים אותן.
לפני 18 שנים. 3 בספטמבר 2005 בשעה 22:48
