היום הלכתי לסרט עם דנדי. קיבלתי זוג כרטיסים לפתיחה של פסטיבל לסרטי נשים שיש ברחובות. אז הרמתי לה טלפון, היא מלמלה משו על זה שאין לה אוטו היום וקבענו דייט לוהט באוטובוס.
מסתבר שיש כזה דבר.
הגענו באיחור, בעיקר בגלל שהלכנו ברגל אל בית הקולנוע רק כדי לגלות שזה בכלל מציג במכון וייצמן..
כשנכנסנו לאולם שהיה מלא עד אפס מקום, לא היה מקום פנוי מלבד המדרגות. אז התיישבנו על המדרגות ולא הפסקנו לקשקש. דנדי בעיקר הצחיקה אותי וטוב שכך כי הייתי ממש צריכה פסק זמן מהחיים שלי בערך- (שזה אומר, חוסר משווע בסקס, דירה במצב שואה, לימודים במצב של הזנחה מחפירה ו... טוב זהו בערך אבל זה מספיק בשביל לעשות לי עננה על הנשמה כרגע. )
ואז דנדי התחילה לחרמן לי את הצוואר כמו שהיא תמיד נורא נהנית לעשות. מה לעשות, יצור נוגע ואוהב יישאר יצור נוגע ואוהב. וטוב שכך. אחרי הופעת מחול משובחת של מישהי שנראתה לי קצת סכיזופרנית והרבה דיבורים סרי טעם של מירב מיכאלי, עלתה לבמה ציפי לבני, שרת הקליטה והמשפטים.
ציפי לבני, הריני לנצל במה זו כדי להודות במשו שלא ידעתי מעולם-
ציפי לבני, את המלכה שלי. בואי נתחתן ונעשה ילדים ביחד. הרבה. אז מה אם את נשואה כבר....?
התחיל הסרט "אני אתה וכל השאר" שהוא אחד הסרטים הכי שרוטים שיצא לי לראות לאחרונה והוא פשוט מטרף. הסיפור מתאר בחור שזה עתה נפרד מאישתו באקט לא ברור לחלוטין בניסיון נואש לזכות בקצת תשומת לב מהבנים שלו, הוא שורף לעצמו את היד. טמבל. במקביל אנחנו מכירים מישהי שמחזיקה מונית שמסיעה זקנים ממקום למקום.
ובאמצע, שלל צבעים ובין השאר, תכתובת של הילדים הבנים, זוג בנות שרלולות שמקבלות פקודות מגבר שמסרב להיות פדופיל אבל היה מת.
בקיצור בלאגן, ובעיקר המון קשקשת שלי, הייתי נורא צריכה פורקן אחרי יום מאוד מחורבן.
אני ודנדי, אנחנו כמו זוג תלמידות שמפריעות מאחורה, מתפקעות מצחוק, ואין מחר. סשן "בלע את הצחוק שמתגלגל לך בלי בושה בתוך הבטן". אני בעד.
שיא הסרט הזה אגב, הוא כשהילדים מתכתבים באינטרנט עם אישה והילד הקטן אומר לה משו בסגנון,
i will take my poop from my ass and put it in your ass and then you will take the poop and put it in my ass again.
back and forth back and forth.
ולזה האישה כותבת, שהוא סוטה, וממשיכה לכתוב שזה נורא מגרה אותה.
מי אמר ביזאר קשה ולא קיבל?
לרוץ לסרט הזה. בחיי. הוא היסטרי.
לפני 19 שנים. 7 בספטמבר 2005 בשעה 23:39