עכשיו דפ..
הגיע הזמן
שתשתקי קצת, לא?
אני מרגישה לפעמים שאנחנו אנשים כמו מריונטות, תלויים על חוט, מתנדנדים אנא ואנא.
אתמול איבדתי את עצמי במועדון. הלכתי למקום הזה ביודעין, בפיכחות ולא בגילופין. הרס עצמי? אולי.
"הפוגה בבקשה דפלואו", הנשמה שלך קוראת לך לשקוט קצת.
יש לי מילת ביטחון ומילת אמצע. זה לא עוזר לי לא להיפגע. מה הטעם להיכנס לדבר הזה אם זה לא חלק מאהבה גדולה גדולה שעוטפת?
זה לא עניין של כאב או של אקסטרים. תביאו את הכאב. בואו, נראה אתכם. זה משהו יותר מובנה מזה. מורכב. אני חושבת שהבנתי היום למה בעצם לעשות משהו שהוא כמו ביטול של חלק מהעצמיות שלי, העוצמות של המגע האוהב בתוך מכלול כזה, הם אחרות לחלוטין.
maybe I should go get lost.
הייתי רוצה שהיא תתמודד עם מה שאנחנו כן או לא. שתפסיק לעשות אותי יו-יו.
אבל אי אפשר לקבל כל מה שרוצים, גם אם נורא רוצים אותו. רוצים רוצים, לאן אתם רצים?
חה. בוקר טוב. יום חדש. אין מה לעשות. לברוח מהחיים שלך אי אפשר. הם תמיד חוזרים לרדוף אותך כמו סיוט רע. בקרוב נעשה מהפכות במשרד שבו אני עובדת.
______________________________________________
תקציר: מועדון, דפלואו טיפשה, יום חדש בדרך אל כלום.
היום אני שבורה לרסיסים ומחר נמהל אותם במים כדי לעשות תמיסה, שזה סוג של להיות מאוחה, גם אם זה קווץ'.
לפני 19 שנים. 14 בספטמבר 2005 בשעה 4:56
