היורדים- נפולת של נמושות

אני לא יודעת למה אני מתעקשת להמשיך את הבלוג הזה למרות שאין לי שום דבר לומר.
יש לי הסתייגויות משום מה. כלום משהו בולם אותי מלהשתפך על הדף האלקטרוני. מוזר, בזמנו זה היה כל כך קל להשתפך.
חבר טוב שלי מטייל בבזל כרגע ושולח לרשימה מצומצמת של משתתפים תמונה של המחברת יומן שלו. כל פעם הוא מוסיף משהו לדף הכתוב בין אם זה פרח או האייפוד החדש שהוא זה עתה קנה וכולי וכולי. ואני פשוט נהנית מהאימיילים שלו למרות שאין לי שום דבר לכתוב בחזרה אני משתדלת לומר לו שלום מה שלומך וכולי וכולי.
אני מתגעגעת אליו מאוד. אני מתגעגעת להרבה מאוד אנשים מאוד.
מוזר, דומה שהחיים שהיו לי פעם מהדהדים כאילו לא באמת חייתי אותם או שהתקופה ההיא שייכת למישהי אחרת. לא לי.
אמרתי לאמא שלי שאני הולכת לצום ביום כיפור ואני אפילו לא יודעת מתי זה. מצחיק. היא שאלה אם אני הולכת לעשות ארוחת מפסקת ומתחלת ואמרתי לה שלא. שאלה אם אני הולכת ללכת לבית כנסת ואמרתי לה שלא. שזה מיותר ואפשר לצום גם בלי כל הדברים האלו. היא לא הולכת לצום השנה. בכללי החגים מאוד קשים לה. אני מנסה לומר לה שגם לי לא קל ובדרך כלל אני בכלל שוכחת שיש חגים. אני מניחה שזה מה שקורה אחרי כך וכך שנים בגולה.
קיבלתי חזרה את התוצאות של המבחן בקיאות בשפה האנגלית. אני זקוקה לתוצאות הללו כדי להגיש בקשה ללמוד באוסטרליה או באירופה. עכשיו שיש לי את התוצאות והם מספקות, אני יכולה להתחיל לשלוח חבילות הרשמה. אני מפחדת שאני לא אתקבל ובה בעת אני כועסת על עצמי על חוסר המעש.

עברו חודשים קשים על הזוגיות. לפעמים אני חושבת שאנחנו מתמודדות ושיהיה בסדר ולפעמים אני פשוט לא יודעת.

קיבלתי קידום בעבודה לפני חצי שנה. המשכורת השתפרה והתפטרתי מבית הקפה בו עבדתי בסופי שבוע. עברנו דירה ועכשיו אני לבד בבית. נורא מדכא להיות לבד בבית. אני עדיין עושה עניינים שבשגרה, קוראת, משחקת כדורסל, לא הרבה מעבר. לא כתבתי הרבה מאוד זמן. אני מרגישה שיש בי חלל שלא יתמלא לעולם. אולי לא אחזור לכתוב לעולם. אולי החיים פשוט הפכו כבדים מדי. או מיותמים.

עשיתי סקייפ עולמי וזה משהו משהו. מאז שעברתי לאוסטרליה אני בקשר שבועי עם חברה לשעבר (אקסית? קשה להגדיר אותה ככזו) והיא בדיוק עברה לאירופה היום. מאוד מקל לשמור על קשר כשאין הגבלה על שיחות טלפון בינלאומיות.

הייתי רוצה לדעת מה הולך לקרות בשנים הקרובות. יש תכנית חמש שנים אבל כל כך הרבה פעמים אני מרגישה מטולטלת. מעניין יהיה לראות אם נעבור לאירופה, איך כמה ומי. הלוואי והייתי יכולה לעשות הרץ קדימה ולראות מראש מה הולך לקרות ואם הכל יהיה טוב. או לפחות לא איום ונורא. שנדע, שנהיה מוכנים, נפשית אתם יודעים.