מתגעגעת.
היום הלכתי לשחק כדורסל עם הבנות. הפסדנו לסוקר מאמיז. קבוצה סטייל שרה פאלין. הומופוביות. חסרות חיים ומכוערות גם.
לא שיש לי בעיה עם בחורות מכוערות, זה פשוט שהאישיות שלהן לא מפצה על זה אפילו.
מבעס.
אחת מהבנות מתכננת לעבור לתאילנד בעוד כמה שבועות. ממש בקרוב. היא שאלה אותי איך זה היה בשבילי לעבור ארץ אחרי ששאלתי אותה אם היא לא חוששת מהמעבר. עניתי לה שזה כמו אבל. זה לא מפסיק לכאוב אבל בסוף מתרגלים.
בינתיים לא נראה שתהא מגמת שיפור. לפחות כולנו בבית ויש בריאות. או לפחות אנחנו בדרך.
הדבר היחידי שמשפר את מצב הרוח זה לדעת שאמא שלי באה לבקר בעוד חודש. היא תזכה לחוות קריסמס חם ולח כי אצלנו קיץ. איזה מוזר זה. אני עדיין לא חושבת שאני התרגלתי לחלוטין לחילופי העונות ולהיפוכי העונות פה. גם לדלת של הנהג בצד השני והכבישים סטייל אנגליה (בצד השני) לא התרגלתי אבל אולי אני לא אתרגל. סוג של גאוות יחידה.
אני אוהבת את נ. אבל זה לא מפסיק להיות קשה. לפעמים אני מרגישה שאני במעין סאדו מאזו עם עצמי. מתי יגיע ההיי אני תוהה.
לפני 16 שנים. 13 בנובמבר 2008 בשעה 13:08
