היורדים- נפולת של נמושות

אני מחפשת אישה. אני רוצה מישהי להכיל. מישהי שתוכל לספוג את כל מה שיש בי לתת.

אני מתמודדת מדי יום עם זה שבאחד הימים הלכתי רחוק מדי. למעשה זה קרה פעמיים. כשאני ואקסטרא וונילה* רק הכרנו (אקסטרא וונילה- ע"ע אקסית חשובה ביותר) בתחילת ההיכרות שלנו, הופעתי בדירה שלה באחד הימים, זה היה ב6 לפנות בוקר (היא היתה אמורה לקום ממילא) ואם לא היינו ממשיכות לצאת היא היתה יכולה לתבוע אותי על הטרדה מינית ברבות הימים.

השנה, לפני איזה חצי שנה בערך. ישנה אצלי מכרה שגם היא היתה יכולה לתבוע אותי על הטרדה מינית.

מגע.

אני אדם שנוגע.

אני אדם שמתלהט בקלות. הכוונה היא ללהט של תשוקה ולא ללהט של עצבים.

בדיעבד- מה שהיה ביני ובין אקסטרא וונילה, או אז לפני שנתיים וחצי כמעט, היה איזה משהו הדדי. בכל זאת יצאנו שנה וחצי. ולא אירע תרחיש של אונס. הכל היה בהסכמה למעט אותו הבוקר ההוא.

אבל זה הפחיד אותי נורא.

כשאני מתאהבת במישהי, אני מאבדת את הראש. לגמרי. הוא נשאר איפשהו, ואני יוצאת לטיול במקום אחר לחלוטין. אני מסוגלת לעשות את הדברים הכי פסיכיים כמו להופיע באמצע החיים בשש לפנות בוקר. כמו לנסוע באמצע הלילה רק בשביל כמה שעות של שינה (!) עם מי שאני מאוהבת בה.
ולפני כמה חודשים הגעתי למסקנה שזה לא יכול להיות ככה יותר. שאני לא מוכנה לאבד את עצמי לטובת האבסולוטיות הזו של האהבה.

כרוניקה של אהבה. בחיי.

הפחד הזה שלי, מההתאהבות המוחלטת, מאיבוד הראש. הוא שם. שריר וקיים.

המקום שאליו אני מתחברת בתור שליטה, המקום העוצמתי הזה (כי יש המון עוצמות בשליטה) זה המקום ההופכי למקום ההוא שבו הייתי כאדם אנס.

הייתי במקום של אדם אנס.

הגיע הזמן שאני אתמודד עם זה.

יש חיה בפנים, ואני שונאת אותה. היא לא באמת חלק ממני. היא עיוורת וחרשת והיא חיה נוראית.

השליטה, הדומיננטיות. זה הדרך שלי להתמודד עם החיה. על ידי השחרור שלה החוצה. הריחוק הזה, ביחד עם להרגיש את הנשלטת בצורה הכי אבסולוטית שיש. לא שאני יודעת כי עוד לא התנסיתי בשליטה. אבל, היד שנמצאת כל כך על הדופק, הקונטרול פריקיות בשיאה. רק ככה באמת אפשר להיות בטוח שמה שקרה בעבר לא יקרה שוב לעולם.

הריחוק שלי מאנשים שאני מתחילה איתם קשר. הוא מוחלט.

אני אפילו משוכנעת שמישהי שאני מתחילה איתה, לא "תרגיש" את זה היום. כי אני כל כך מפחדת שיקרה שוב פעם כזה דבר. היא בכלל לא תדע שאני מתחילה איתה.

ותכלס, עם מי כבר אני מתחילה בימינו...?

חשבון נפש. חרא של המצאה.

הכל מתחיל ונגמר בעובדה שאני יצור מיני. אני לא יכולה להתכחש לזה. אני נימפומנית מטורפת כשרק ניתן. אני לא נרדמת אם אני באותה המיטה עם בחורה שאני מעוניינת בה. אני פשוט לא יכולה להירדם. זה לא נותן לי מנוח. עוברים בי זרמים.

נו טיפשה, קוראים לזה להיות בת 16. שק של הורמונים.

אני קוראת כל מיני פוסטים של כל מיני אנשים, בעיקר פוסטים שמדברים על מניעה ממין שרק מלהיטה את האווירה יותר וחושבת לעצמי- ככה אני רוצה. שתבוא זו שתרצה אותי ואני אמתח אותה עד שהיא לא תוכל יותר. עד שהיא תהיה חייבת. עד שהיא לא תוכל להירדם...


אני עושה היום שולם עם עצמי. שולם. השלמה. שקט.
איזה כיף זה. אני באמת מאמינה שגם עם כל הדברים השליליים, אני אדם טוב בסופו של יום. או לפחות ככה הייתי רוצה להאמין.