אני מרגישה כל כך ריקה מתוכן לאחרונה, קליפה נטולת ממשות.
היום אמא שלי התקשרה אלי, ניסיתי לספר לה על הניצחון בבית המשפט של הבית הפתוח ומצעד הגאווה הירושלמי וכל זה..
- זה לא מעניין אותי דפלואו אני לא רוצה לשמוע על זה
היא התעקשה לשאול לשלומי.
-חרא, אמא. תודה שאת שואלת.
אבל לא באמת עניתי לה ככה. אני עדיין מנומסת ושומרת על שפה נקיה כשאני משוחחת איתה. סיפרתי לה שנקעתי את הרגל ושאני לא יודעת איך בדיוק. שזה מחלים. שאני עייפה כל הזמן.
לא ממש סיפרתי לה שום דבר.
הקרירות הזו שלה, הקפיאה אותי, למרות המרחק הפיזי הכל כך גדול בינינו, ירושלים-חיפה. מדהים כמה שדברים לא משתנים.
אני בכלל לא יודעת למה אני טורחת כל כך. זה כבר מעבר לפשעי העבר או שנאת העבר. זה חד משמעית נוגע לעובדה שאמא שלי לא מבינה אותי. ומעולם לא ידעה איך להתמודד איתי. עוד מגיל 0 כשהייתי מסתגרת שעות בחדר עם עצמי, ועם הלגו.. חח. מצחיק. אני ילדה מוזרה.
אני רוצה לבקר אותה אני רוצה לדעת שיש לי אמא באמת, ולא סתם אחת שקיימת לה אי שם, אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי לזה. אין זמן, אין כסף, אין כוח לשום דבר. אני הכי רוצה לישון, ואני לא מצליחה להירדם.
אני מתאבדת על עצמי. על החיים שלי. אני מושכת אותם, לא באמת חיה אותם.
הזמן חולף בלי ממשות אמיתית, בלי יצירה. הדרמל שלי (מעין מקדחה קטנה של צורפות וגילוף) שבור ואני לא יכולה לגלף בעץ. הספרים מחכים לי על המדף ואני לא מביאה את עצמי לקרוא אותם. אני וההיא, לא ברור שום דבר, לא יציב לי שם.
כן התמונה שהכנתי, בולט בלובנו, מחכה שאצייר בתוכו כמו הדף הלבן שמחכה שאכתוב בו, איצוק תוכן.
הכל מחכה רק לי.
ואין בי כלום.
לפני 19 שנים. 27 ביוני 2005 בשעה 13:28
