כבר דיי הרבה זמן שאת לא מרשה לי ללקק לך את התחת. בכל פעם שאני מתקרב לאזור את מכווצת את הישבנים ומניעה את הישבן מצד לצד, כאילו אומרת "לא".
פעם אהבת את זה… זוכר אפילו פעמים שדחפת לי את הראש מטה, בזמן שאני עסוק בדגדגן שלך, כדי שאעביר שם ליקוק. כאילו ריסט קטן לפני שאחזור למשימתי. כאילו כדי להזכיר לי את מקומי. זה תמיד עבד, כי התשוקה מיד התפוצצה והסתערתי ביתר שאת כשהחזרת אותי מעלה, אל המשימה המרכזית.
כששאלתי אותך פעם מדוע את לא מרשה לי יותר, אמרת שהתחושה הרטובה שם לא תמיד נעימה לך… במיוחד אחרי שאת בשירותים…
והרי אני יודע מה יוצא משם. אני גם רואה את סימני מושב האסלה - שתי קשתות אדמומיות החובקות את מעלה יריכייך וישבנייך. ועדיין… עדיין… כל רצוני הוא להכניס את ראשי בין הישבנים, לשוני לתוך החריר ושפתי עוטפות ברכות מסביב. סוג של נשיקה צרפתית עם הטינופת שלך.
מהיכן מגיעה האובססיה הזו? למה זה כל כך אירוטי בעיניי? הרי כל בר דעת יזדעזע מהמחשבה. אפילו את אמרת לי פעם שאין שום סיכוי בעולם שאת תעשי את זה למישהו ושאת חושבת שזה מטונף ולא "מקום ללשון". אך באותה נשימה חזרת ואמרת לי שאת נהנית מזה, "זה נעים לי. סוג של תחושת עליונות…". המשפט הזה עדיין מהדהד לי בראש.
לפני כמה לילות הגעתי למה שנראה כמו תחתית (תחת-ית) הסולם… אחרי מסאז' קרמים ארוך ומוקפד, נישקתי אותך בעדינות במורד הגב. כשהתקרבתי לישבן הופתעתי שלא כיווצת. התקרבתי עוד ועוד ולא רק שלא כיווצת, אפילו הרמת מעט את האגן, כאילו מסמנת לי שזה בסדר להמשיך. התרגשתי כמו ילד ומיד התחלתי ללקק במרץ ובהתלהבות. רציתי לפסק את ישבנייך כדי להקל על הגישה, כדי להעמיק... אך חששתי שזה ירתיע אותך. ופתאום, כאילו קוראת את מחשבותיי, הושטת ידים לאחור ופיסקת את הישבנים לרווחה עבורי. "תהנה" שמעתי אותך אומרת…
האם את באמת מעניקה לי את הזכות הזאת? האם יכול להיות שאני אכן נהנה כאן יותר ממך? האם הישבן שלך, הטינופת שלך, הם פרס עבורי?
יחד עם כל המחשבות האלו שהתרוצצו לי בראש, שמעתי את עצמי ממלמל מבין ישבנייך:
"תודה."