|
|
|
אני רואה את התמונות ומזדעזע.
כן, יש כמה ימי הפוגה.
אבל איך אומרים בערבית: כל כאלב ביג' יומו. חכה חכה. ימיך ספורים.
זה לא קשור לנקמה, למרות שהייצר הזה נמצא כאן.
אני לא מרשה לך לחלוק איתי את כדור הארץ.
סינואר, אתה בן מוות. אתה מפלצת.
וואללה. פשוט חרבאנה
מה יהיה הלאה?
נקווה לימים טובים יותר
אני רואה מה הנשים עשו במלחמה הזו וליבי מלא גאווה
אני לגמרי מתחבר לאהבה שלי לנשים
פשוט אלופות
ואיך כולם מתגייסים ביחד. זה פשוט מרגש
איזה יופי שהגיעו אלינו חלק מהחטופים
יאללה, בואו ננצח את המלחמה הנוראית הזו
כל הכבוד לצהל
כשהמלאכים בוכים,
בעולם אחר,
אז בעולם הזה,
עצוב לנו יותר.
תקשיבו רגע
מישהי שהכרתי בפייסבוק סיפרה לי שהיא מתנדבת בקטיף
אמרתי לה שתיקח פנקס ותרשום לה שתי נקודות ושכל הכבוד לה
שאלתי אותה על זה קצת
בקיצור מגיעים לצומת בית קמה ב 7:30-8:00
יש שם מרכז מיון
שאלים אתכם: קל, בינוני או קשה?
בהתאם לכך בוחרים לכם מקום מתאים
שאלתי אותה: ומה בחרת?
היא אמרה בינוני
אמרתי שהייתי בוחר קשה
תשמעי, נראה לי אחלה דייט אבל בואי נסתדר על בינוני או קשה כדי שנוכל לקטוף ביחד
ענתה לי שזה לא מתאים. שיהיה לך בהצלחה
When you want to shoot, shoot, don't talk
אני יושב מול הטלוויזיה כמעט כל היממה.
אני רואה מראות מזעזעים מעדות ישירה של אלה שעברו את זה. אני פשוט בוכה. זולגות לי דמעות מהעיניים בלי שליטה.
אני רואה התגייסות של מדינה וסימני עוצמה שלא ניתנים לתיאור. אני פשוט בוכה. זולגות לי דמעות מהעיניים בלי שליטה.
אני רואה ממשלה כושלת, עם שיקולים אינטרסנטיים. מה יהיה אחרי המלחמה לממשלה אם נעיף את סמוטריץ ובן גביר.
אני לא מאמין למראה עיני. איך זה יכול להיות בכלל?
תגידו, איפה אתם חיים? באיזו פלנטה? הלו!!! תתעוררו.
אני משפשף את עיני, ובוהה בזוועה הזו ופשוט, אני מצטער לומר, בא לי להקיא. פשוט פיכסה.
ביחד ננצח ואנחנו ביחד. אני לגמרי מאמין בזה.
ולאור העובדה שיש לי שלושה ילדים חיילים קרביים במילואים. ושוב אני בוכה ולא ישן בלילה.
שאלוהים ישמור על הנשמות של הילדים שלי. בבקשה.
היא מאד גמישה, הייתה מתעמלת.
מאד אקסטרימית, אלי מתמסרת.
לגמרי שלי, רק לרצוני מתכופפת,
את כל רצונה, עבורי היא מבטלת.
נכנסה אלי הביתה, ישר באתי בדלת,
אחזתי בשיערה בחוזקה, עשיתיה רוכנת,
שיער ראשה בין בירכיה, תחוב מבצבצת,
ליפופי קשרים, וכך נשארה לי מעוגנת.
הנפתיה אל על, כך קשורה ומפותלת,
על קצה המיטה, הנחתיה, מקופלת,
פלאסק חזק, על כל לחי, סימנה מבצבצת,
הפטרתי, שלי את היום, ורק אותי מספקת.
את אברי הזקור, רוטט, לפיה תחבתי,
תענגי אותי, זונה שלי, כך לה אמרתי,
חדורת רצון, נענתה בכל פיה, לרצוני,
מלקקת, שוקקת ושואבת את איבר זכרותי.
באחת לקחתי, איברי הרוטט משמה,
עובר וחודר, היישר אל עבר, פותה.
מספר תנועות מהירות, ועוד בעילה,
עולה ויורד, היישר למרכז, נשיותה.
משם פניתי, לחדור חזק ומהיר, מאחור,
מתענג על תחושת כריות הישבן, והחור,
בועל במהירות, עולה יורד, מרוגש ביותר,
שיפכתי מתפוצצת לתוכה, ואני כולי סוער.
או אז נחלץ, מחיבור גופותינו, מהזונה שלי,
נשכב על הגב, והיא עדיין עקודה ממש לידי,
מתנשם עמוקות, מחזיר לשגרה את נשימתי,
מתבונן בזונה, בחיבה איך הייתה לשירותי.
היא שם שרועה, מוכנה להיות לשירותי,
נכונה להיות כלי עבורי לבצע כל זממי,
אוחזה בשיער, מניפה שוב הופכה לעברי,
מביא את פיה, היישר אל מרכז גבריותי.
היא שוקקת כולה, עוטפת בפיה מלוא אוני,
מתפוצץ לפיה, והיא בשקיקה שותה צימאוני,
באבחה אחת, מנתק אסוריה, זונה טובה שלי,
משוך אותה קרוב אלי, מאמצה חזק אל לבי.
סרילנקה
רקע
עשיתי פרוייקט עבור תעשייה ביטחונית כלשהי, שמיועד לחיל הים של סרילנקה. במסגרת הפרוייקט, יצא צוות של אנשים, ואני, להתקנה ובדיקות בסרילנקה. אני בבורותי, לא ידעתי הרבה על מצבה הביטחוני של המדינה הנידונה.
הגעתי לשם כמה ימים אחרי כולם. חיכה לי נהג בשדה התעופה בקולומבו, שלקח אותי בדרכים המשובשות של המדינה הזו, בנסיעה של 8 שעות, לקצה השני של האי, לעיר נמל דרומית במדינה. כל זה מייד אחרי טיסה לא מבוטלת, דרך ירדן.
הגעתי עייף ורצוץ, לעיר הנמל הדרומית במדינה, בשעות אחר הצהרים. כל הקבוצה הייתה בבסיס, בעבודה. ביקשתי מהנהג, שייקח אותי למלון להתקלח ולהתמקם. הגענו למלון, ניגשתי לקבלה, אמרתי שיש הזמנה על שמי, נתתי לו את הפספורט, והתיישבתי בלובי, מול הקבלה, לעשן בינתיים. אחרי מספר דקות, הפקיד קורא לי, ואומר שהוא מצטער, אבל אין הזמנה על שמי, המלון בתפוסה מלאה. ניסיתי לשכנע אותו בדרכים אלו ואחרות, ניסיתי להתקשר למנהל הפרוייקט שישוחח עם המלון. לאחר כשעה כזו, נואשתי. סיכמתי עם הצוות, שאני אגיע לבסיס, ישר, ואצטרף אליהם, ושנפתור את הבעיה בסוף היום. השעה כבר הייתה בערך 3 אחרי הצהרים.
נסענו כחצי שעה, בדרכים משובשות ביותר, וסופסוף הגענו לשער הבסיס. ביקשתי מהנהג שיחכה איתי בכדי שייקח אותי פנימה למספנה. בהמשך ליום המוצלח הזה, מסתבר שלא סידרו לי אישור כניסה לבסיס. התבקשתי לחכות בשער עד שיטפלו בעניין.
שתבינו, סרילנקה נמצאת מתחת להודו, והיא מאד דומה לתאילנד במזג האוויר שלה. חום אימים, לחות נושקת ל- 100%, ואני, עומד ליד שער הבסיס, אין מקום לשבת, מזיע כמו סוס ערבות שוויצרי. חיכיתי בערך שעתיים שם, עד שנלקחתי פנימה למספנה. השעה כבר בערך 5 וחצי בערב.
הגעתי למספנה, פגשתי את הצוות, התעדכנתי במצב, והתרשמתי מהספינות. הספינות היו, משהו בסגנון של דבורה. עם כ- 8 מקלעים בכל צד. אצלנו בחיל הים יש רק אחד בכל צד. סיפרו לי החברה שם, שיש פה מלחמה רבתי, בין הטאמילים לממשלה, ושאנחנו נמצאים בעיבורה של עיר טאמילית עוינת, ובעיצומם של קרבות. סיפרו לי גם, שהטאמילים חיסלו את שר החוץ באותו יום. המקלעים מסתבר, משמשים את צוות הספינה להתגבר על סירות מרוץ מהירות, עמוסות חומר נפץ, הנהוגות על ידי הטאמילים, המנסות להטביע, מדי יום, את ספינות חיל הים, בשייטן בין האיים הרבים הפזורים במקום (כמו בתאילנד).
כאילו מה, הגעתי מבלי לדעת כלל, לאזור קרבות חם ביותר. זה לא כמו בארץ, ששם הקרבות מתרחשים הרחק ממני. הגעתי למלחמה בארץ לא לי, מבלי לדעת, היישר לתוך לב ליבו של שדה הקרב.
בערך ב- 7 בערב, יצאנו כולם לעבר המלון. מנהל הפרוייקט שוחח ארוכות עם מנהל המלון, ללא הצלחה. סוכם שאני אעבור לבד למלון ליד, סידרו לי שם חדר. סוכם שאתקלח ואבוא לארוחת ערב במלון הזה. מנהל הפרוייקט התעקש שהנהג ייקח אותי גם בחזרה, למרות המרחק הקצר, כי מסוכן להסתובב לבד.
אכלנו ארוחת ערב, ושוב הנהג לקח אותי בחזרה למלון שלי. השעה כבר בערך 10 בלילה.
הוצאתי בקבוק טקילה, ויצאתי למרפסת, של בית נופש מהמם, מול חוף ים קסום, בינות לעצים טרופיים. השמיים צחים, ומגלים אינספור כוכבים, וירח בוהק מעל. באנחת רווחה, התיישבתי, ומזגתי לעצמי לשתות. שתיתי כוסית אחת ועוד אחת, ועוד אחת. עייפות מצטברת, אלכוהול, חוף ים, פכפוך הגלים, ירח. ישבתי חצי הוזה, ובהיתי בלי מחשבות, בגלים המתנפצים להם אל החוף.
המפגש
לפתע פתאום, נפתחה הדלת מהחדר הסמוך, ומשם יצא זוג. הבחור נאה וגבוה, בשנות השלושים. הבחורה בשנות העשרים, יפיפייה עוצרת נשימה. עם שיער מקלות כזה שתני, רזה, אך מחוטבת במקומות הנכונים, ותמירה מאד. האצילות הקיפה אותה, כאורה בוהקת.
אני כזכור מרחף לי אי שם ב- 30,000 רגל. החסרתי פעימה, נעתקה נשימתי לרגע ארוך. ואז מטעמי כיבוד הפרטיות, ובמאמץ עילאי, אמרתי להם שלום קצר ולאקוני, ושבתי לבהות בגלים המתנפצים אל החוף.
הבחור, בידידותיות של כפרי נופש, פצח איתי בשיחה, היה מאד נחמד. אחרי כמה דקות של שיחה עם שניהם, הזמינו אותי לשבת אתם, במרפסת שלהם. ניגשתי לחדר שלי, הוצאתי עוד כוסית, והתיישבתי עם הבקבוק והכוסיות אצלם במרפסת.
מתברר שלבחור יש בדיוק היום יומולדת, הבחור יהודי, בן 30, שגר בברצלונה, בווילה מדהימה על ההר ממול, עם מרפסת ענקית לאורך כל הבית, המשקיפה מגובה 600 מטר על כל ברצלונה. היה בגולני בצבא. מת על ישראל, אבל לא יגור שם. הבחורה, אמריקאית בכלל, בת 22, מלאה חן, פשוט מקסימה. אני תמיד מסתובב עם המצלמה שלי, הוצאתי אותה מהחדר, והצטלמנו. נו ... ערב הזוי למזכרת.
התפנית
לפתע הבחור פנה אלי, אמר שיש הרבה יתושים בחוץ, והזמין אותי להיכנס לחדר שלהם. שניהם השתרעו על המיטה, ואני שרציתי להתיישב על אחד הכיסאות בחדר, הוזמנתי לאחר כבוד, להיכנס אתם, להשתרע על המיטה הרחבה.
תשמעו, אני בחור די מנומס, וממש נזהרתי שם, לא לחצות גבולות, להישאר קורקטי.
לא עברו להם 10 דקות, והבחורה התחילה ללטף את הרגל שלי. אני מתבונן בה בעיניים, בו, ושוב בה, ושוב בו, ונדהם לראות הזמנה ברורה בעיני שניהם. היד שלה החלה לטפס במעלה רגלי, נעצרת ליד אזור חלצי. ממשיכה מסביב למותניים, לחזה, מרפרפת על שפתיי. מגעה נעים לי. הבחור ישוב מתבונן, מבט של תשוקה בעיניו, לא מתערבב. היד שלה התחילה לרדת שוב, והפעם לא פסחה על חלצי, אברי זקור ומרוגש כבר מזה זמן, והיא, סוקרת אותו, דרך המכנסיים, כמו טוריאדור (תזכרו – ברצלונה), שמודד את השור כשנכנס לזירה.
ואני, מסתכל לעצמי בעיניים, ושואל את עצמי אם זה באמת מה שקורה כאן. כאילו מה, באמצע אזור הדמדומים הזה, בסופו של יום הזוי כזה. כאילו, מה נהייה ? צובט את עצמי, לוודא שאני לא חולם, הוזה או השד יודע מה.
ואני לא הוזה, והיא בשלה, לאט לאט, ידה מטיילת על גופי. באיטיות, בחושניות, הופכת את כל עורי לברווזי. הופכת ומבעירה בי תשוקה עזה.
ואז, לפתע, עצרה. קמה מהמיטה, ניגשה לשולחן, לתיק שלה, והוציאה מהתיק שלה, אזיקים כאלה מקצועיים מעור, רחבים, עם ווים, ואבזמים, לידיים ולרגליים. וסט שרשראות לשימושים מגוונים.
תשמעו חברים, אני הייתי כבר בעניין של בי די אס אם לפני כן. אבל בחיי שאני שם התחלתי להזיע, ולא מהחום בחוץ, ולא רק במצח.
ואז במבט שואל ונוקב, שאלה: משחק (You play) ?
וואי ............
תשמעו, אני שם השתנקתי לגמרי. הסתכלתי עליו, עליה. ישר בעיניים. מנסה לראות מה צפוי לי. לוקח את הזמן. הוא ירד מהמיטה, והתיישב על כיסא, מסמן שהוא צופה. היא מסתכלת לי בעיניים, משדרת עוצמה רבה, מנסה לכשף אותי.
גרוני ניחר, לגמתי מים מהבקבוק לידי, ובקול צרוד ביותר אמרתי, כן.
הסשן
היא הסתכלה במבט על בגדיי, וסימנה לי עם ניד ראש להורידם. התפשטתי, במבוכה. נשארתי עם תחתונים. מבט חד מעיניה גרם לי להשאר ערום לחלוטין. היא הניעה בראשה, בתנועה קצרה כזו, לכיוון ראש המיטה. נשכבתי על גבי על המיטה. היא סימנה לי להתהפך. קשרה את ידי מפושקות לגמרי, למשענת הראש של המיטה. מהלכת מסביב למיטה, בעיסוקה בכפיתתי. קשרה את רגלי מפושקות, ואת ברכי מתוחות לצדדים.
ואז נגשה לתיק שלה, ושלפה משם שוט. תשמעו, אני ראיתי כבר שוטים. יש לי אחד, וראיתי אחרים בחנויות סקס, באינטרנט. זה היה שוט שלא ראיתי כמוהו. מעור, גדול, ומעוטר, כזה שיכול להרגיע פיל משתולל, באיבחתה של מכה בודדת.
עיני נפקחו בתדהמה. היא הסתכלה ישר לתוך עיני, במבט שואל כזה, כן ? תשמעו, אני לא מכיר אותה, אותם. מה אתו בכל העניין ? אני לא בקטע של בנים. בי די אס אם עושים מאהבה, או לא עושים בכלל. אני בכלל לא מכיר אותה. תשמעו, אני הייתי בלחץ. כאילו מה ? לקחתי לי את הזמן. כפות ועקוד, שכוב על בטני, מתחתי ראשי והבטתי בה בעיניים. מחפש לראות עמוק, לראות עם מי באמת יש לי עסק כאן. מאיזה מקום היא פועלת ? איפה היא עכשיו ?
הסכמתי. הרגשתי שאולי אני אתחרט על זה. אבל אני הולך על זה. יש לי אינסטיקטים של חיית טרף. אני סומך עליהם, לא הכזיבו אותי בעבר. ויש פה קטע, ואני הולך עליו.
סגרה את התיק. הניחה את השוט על המיטה. הסתכלתי בו בעיניים עגולות. הסתכלתי בה. ואז התחילה להסביר את הסצינה. הסבירה על מילת ביטחון, שאלה אם אני סומך עליה שתכבד אותה, אמרתי שכן. ואז סיפרה על הסצינה. אמרה שהיא רוצה שאני אהיה שם לגמרי בשבילה, שלא אחשוב על עצמי. אני שם לשרת אותה. אמרה שהיא פועלת ממקום טוב ואין בכוונתה לעשות לי רע. אמרה שאפילו שדברים מסוימים שיקרו ייראו לי מוזרים ואני עלול לא להבין מאיפה היא פועלת. שאסמוך עליה, שהיא באה מטוב. ביקשה שאלך אתה עם מה שעושה ושאתמסר לה, לגמרי. ברור לה שזה לא פשוט להתמסר, ברור לה שזה יהיה לי קשה. היא תעזור לי להגיע לשם. היא המנטורית שלי עכשיו, ואני אלך אתה. הסבירה שתהייה מאד ישירה, חדה ותקיפה. אמרה שתשתמש בכוח וכאב בכדי שאוכל להגיע לשם. הסבירה שוב על מילת הביטחון. אמרה שהיא הולכת לקשור את עיני, בכדי לחדד את חושי. שמה מוסיקה בקול רם, אמרה שמבקשת שהיא מבקשת שאהיה קשוב בכדי שהמוסיקה תיכנס לי לראש. המוסיקה החלה להתנגן, בקול רם, משהו כזה דומה לבאראקה, הזוי. ביקשה שאהיה קשוב לתחושות של גופי, שאתרכז בהם. שלא אתנגד, שאקבל. אמרה שמרגע זה אסור לי לדבר, פרט למילת הביטחון, אלא אם כן היא תשאל אותי. אמרה שאענה לה עם שם התואר גבירתי. שאלה אם אני מבין ובכל זאת רוצה ללכת עם זה ? אמרתי כן.
כרכה צעיף משי סביב עיני, מתחה אותו חזק. כוכבים ריצדו לי מהקשירה בעיניים.
החלה ללטף אותי בכל גופי, מטיילת גם לאזור חלצי, גבריותי גאתה לה בעוצמה. צמרמורות, מוסיקה נכנסה לה פנימה, חזקה. התחלתי לרחף, שיכור מהתחושות. להזכירכם, אני גם אחרי יום מטורף, וחצי בקבוק טקילה.
פתאום, קרח, קר, מטייל על גבי. עוצר, ונוסע. פתאום חום שורף, שעווה. התחושות מתערבבות להם. אני אומר איי. פלאק, הצלפה חזקה וחדה, באמצע בין השכמות. שששששש.... אמרה. אני משתתק. אצבעות ידה חודרות לי לפי, מתענגות. אני מלקק אותן, משתדל לרצות. פתאום אצבעות רגלה כנראה, האגודל, עוד אצבע, ועוד אחת, עד שכל כף רגלה בתוך פי הפעור. אני ממלמל, חנוק קצת. הצלפה, על הטוסיק, ועל הלחי השנייה. הצלפות חזקות, בוערות כאלה, הרבה אחרי. אני משתתק, כף רגלה נתחבת יותר עמוק לפי. וזהו. שקט, כלום, שום דבר לא קורה. אני תמה, מקשיב. כלום, שקט מוחלט, רק המוסיקה.
פתאום, משומקום, אצבע נתחבת לעכוזי. בפתאומיות. אני כמעט צועק.... איי. סידרה ארוכה של הצלפות, על כל הגוף. ומשפט שנאמר בשקט: לא לזוז, אתה שלי פה, אתה הזונה שלי, ואני אעשה בך מה שאני רוצה. מבין ? אם אתה רוצה להפסיק, תגיד אדום. מבין ? אמרתי כן. הצלפה, כן מה ? שאלה. כן גבירתי אמרתי. ליטופים, הצלפות, ליטופים, הצלפות.
אצבעה ממשיכה לחטט בעכוזי. בכל מקרה, אני מקווה שזו אצבעה. אני זז טיפה, עם אגני, הצלפה. אני מניח אגני צמוד למיטה, לא מעיז לזוז. אט אט, מתחיל להיענות לאצבע העושה בי כבשלה. מתמסר לתחושות. מתחיל לרחף, ממש, מקשיב למוסיקה, מקשיב לפסים על גופי בו הותיר השוט פסים חמים. מקשיב למים שנותרו מהקרח, לשעווה הצורבת ומקשה את עורי, מקשיב לאגני, ולאצבעה המטיילת בי. והופס. אני כבר לא שם, מרחף, בשמיים, מתענג, מרגיש, מתמסר. כנוע, לכל מה שתחפוץ.
הצלפות, שאני כבר לא נמתח מהן, מתמסר, נעים. אצבעות, בעכוזי, בפי. יושבת עלי, על הראש שלי, ערוותה מטפטפת על צווארי. ראשי מתפתל תחת משקלה. עומדת על גופי, קופצת. אני שם, כנוע, מתמסר, מקבל את כל מה שתחפוץ. רעידות קלות בגפי, זרמים בכל גופי. וואללה, אני חושב לעצמי, אני בסאב-ספייס. וואללה. לא רוצה שייגמר.
נגמר.
מלטפת אותי, ברכות, נעים. אני לא שם, או שכן. לא יודע. מה איכפת לי, נעים לי. נעים נורא, ממש ממש נעים נורא נורא. כמה דקות. משחררת אותי. מורידה את הצעיף מעיני. ממשיכה ללטף, נעים. אני מנסה להסתובב, על הגב. היא אומרת שששש.... רגע. לוחשת כמעט, מרגיעה, מלטפת.
הרעידות נרגעות, לאט לאט. הלטיפות ממכרות. אני לא מסתכל, לא איכפת לי, מה מסביב. אני שם וזה כל מה שאני רוצה. נעים כזה, ממש, כזה שלא בא לי בכלל ללכת משם, בכלל.
לאט לאט אני חוזר למציאות, לא יודע כמה זמן עבר בכלל. קולט את הבחור ישוב עדיין על הכסא, שיערה הרך מלטף את גבי, ידיה משאירות תלתלים של תחושות בגופי. וואי, כמה כיף. אני מתהפך על הגב, לאט לאט, נע בכבדות מוזרה, כל איבריי לאים כאילו. אין לי כוח לזוז, או חשק, כמעט בכלל. מתעורר עוד ועוד, חוזר למציאות.
שואלת: איך היה לך ? אומר לה, וואו, וואו, וואו. נעים לי. חיוך של עונג מרוח על פני.
קולט אור מהחלון, כבר הפציע השחר. קולט נעימות בכל גופי.
תודה אני אומר לה, תודה רבה. ומחבק אותה בחום עצום. מתרפק על כתפה. דמעות זולגות מעיני. דמעות של אושר, צרוף.
מה יש שם בהתמסרות הזו, שעושה לי את זה כל כך ? כשמישהי מתמסרת אלי, בסשן, זה גורם לי לבעור. ממש ממש נורא לבעור לגמרי. אני כל כך מרוגש מזה, כל כך מרגיש.
אני מאד אוהב לעשות סשנים מגוונים, כל פעם משהו אחר. גיליתי שיש לי איזה אקט כזה, בסשנים, שאני כמעט תמיד חוזר אליו. מקום כזה שמרגש אותי נורא. אני מוצא עצמי לאחרונה, כמעט תמיד מגיע לשם, כחלק מהסשן, בדרך כלל בסיומו. כמו בוונילי, שיש איזו תנוחה כזו, לכל אחד, ששם הוא גומר הכי בקלות. שהכי מרגשת אותו.
אני רוצה לספר לכם על האקט הזה, אצלי.
באקט הזה, הסאבית, עומדת, כפופה, ידיה וראשה על המיטה המוצבת לי בסלון. ברכיים נעולות, עומדת ב- 90 מעלות. אני מסתובב סביבה, נעמד מאחוריה, מצליף, על הטוסיק המזדקר לו מולי. הטוסיק נראה הכי מקסים שבעולם ככה, בתנוחה הזו. אויש כמה זה מגרה. ואני מצליף, ספאנקים, מלטף, ואפילו, מקווצץ אותו. זה מגרה אותי נורא, שעומדים ככה.
אני גם נכנס, מתיישב על הריצפה, ברווח שבין הרגליים, למיטה. יושב שם באמצע, ראשי בין שדיה, קרוב לראשה, לליבה, לתחושותיה. והכוס שלה, ניבט מולי, ממרחק קצר מאד, אני רואה אותו מטפטף, מתכווץ. אני רואה את הרעידות הקטנות ברגליים, שומע את נשימותיה. מלטף את הרגליים, את הטוסיק, את פניה, את הגב, את כל כולה.
אנחנו משוחחים שמה. שיחה של גוף אל גוף, נשמה לנשמה. חיבור כזה קרוב קרוב, נשמה מתחככת בנשמה. ואני שם מלמטה, נותן לה ספאנקים, ומלטף, את כל כולה.
מבעיר לה את הכוס, דוחף את אצבעותי לכוס, מפשק אותו, והוא קרוב אלי. וכל נים של גופה, של נשימותיה, כל רעידה קטנה של רגליה, כל מעידה, אני מרגיש אותן, ממש מולי, ממש קרוב.
תיזכרו שכל זה, אחרי סשן שלם, זה רק אקט הסיום. היא מגיעה לשם, כבר מתמסרת, כבר שלי. היא כבר קרובה שם, עוד בהתחלה. אני לוקח אותה, ומקרב אותה לשם. לאט לאט, למקום הזה, שבו הרגליים כבר קורסות, שאי אפשר יותר לעמוד.
אני דורש לא ליפול שמה, להחזיק עוד, בשבילי. וזה קשה, הרגליים רועדות, הגוף סוער, הנשמה משתוקקת לה להתפרץ. אני מאט, מלטף, מחזיר אותה משם, מרחיק אותה מהמקום הנכסף הזה.
ושם אני מתקרב, ומתרחק, מצליף, ומלטף, נוגע בנשמה. והיא כמהה להניח את ראשה, צמוד לראשי, על כתפי, ואני לא מרשה, ואז כן, ואז לא, ואז כן. מקרב, ומרחיק. אני אוהב למשוך את האקט הזה, המון.
זה כיף לי נורא. זו הכי קירבה שבעולם. זה הכי נעים שבעולם. זה הדבר שהכי מרגש אותי. אני בוער שמה. ככה יושב מול הכוס שלי, מול הרגליים, הטוסיק, על הריצפה. ראשה מוטל על כתפי, צמוד לראשי. הקירבה האולטימטיבית.
אז, אני תוחב אצבעות לכוס שלה, דורש ממנה לשמוע את כל מה שהכוס שלה מרגיש, כאילו היא נמצאת בתוכו עמוק, ומסתכלת החוצה. אני רוצה לשמוע כל נים של תחושה, אני דורש שהכוס שלי יתמסר לי. שאני אפקוד עליו, שאני אשלוט בו.
אני מקרב אותה, ולא מרשה לה לגמור. וגם את הרגע הזה אני אוהב למשוך. אני אוהב לספור שם. ואני אוהב לעצור את הספירה. לשוחח פתאום, ללטף את הטוסיק, את הרגליים. והיא בוערת שם, וקשה לה לדבר, ואני מכריח אותה. מנהל שיחות, על כל מיני.
היא מתמסרת לי שמה, נענית לרצונותי, שיחות, ליטופים, וכל הזמן הזה, האצבעות שלי בתוך הכוס שלה. לפעמים פועלות, לפעמים לא. לפעמים פועלות כשאני משוחח איתה, לפעמים נחות. ואני נע שם לאט, מושך את התענוג. והרגליים שלה רועדות, והיא מתנשמת לי ליד האוזן. מדברת, לוחשת, כשאני משוחח איתה.
ככה אני מבעיר אותה, עד שהיא כבר לא יכולה יותר, הרגליים שלה רועדות כולן, והיא מצליחה לעמוד רק בגלל ההתמסרות שלה לרצוני זה. או אז, אני סופר, מהר אני סופר, ואז לאט, ובספירה עוצר בתשע. ואומר לה, אסור לך לגמור עד שאגיד את המספר הקסום ההוא את יודעת ?
מנהל איתה שוב שיחה. ואז אומר, אני אספור עד שלוש, ואז אגיד את המספר שאת כל כך מחכה לו. היא עושה כן עם הראש, כבר לא מסוגלת לדבר בכלל.
אז אני אומר מהר, אחד, שתיים, שלוש, ו- עשר. והיא מתפוצצת שם, מולי, בוערת, רועדת בכל הגוף, צורחת, בלי שליטה בכלל. ואני רואה הכל ממנה, את הכוס, הרגליים, הטוסיק, החזה, שומע את הלב שלה פועם בקול, שומע את נשימותיה, את היבבות שלה.
אנחנו שם הכי קרובים בעולם. ואז היא מתמוטטת עלי, פשוט קורסת, נופלת עלי, הרגליים שלה חובקות את כל גופי, הכוס שלה מתיישב עלי, על האגן שלי, הראש שלה גולש על כתפי, מתחפר, בשקע בין הכתף לראש. היא בוכה שם בדרך כלל, מיבבת. רועדת ממושכות, והרעידות נרגעות אט אט.
אנחנו שם, הכי הכי קרובים שאפשר בכלל. הכי הכי מרוגשים שאפשר. זה פשוט מדהים. שיא העוצמה. שיא הקירבה. שיא הרגשות. אני מלטף אותה, בכל הגוף, מרגיע, מחבק חזק, מלטף, נושק לראשה, מלטף את שיערה.
נותן לה לנוח, קצת, מכיל אותה, עוטף אותה באהבה. ואז, אומר לה לקום שוב, לאותה תנוחה. היא אומרת לי שהיא לא יכולה לקום. אני אוחז ברגליה, באגנה, ומרים אותה, שם ממקומי מלמטה.
סיבוב שני, ושלישי. של אותו דבר, שוב. וזה עולה כל הזמן, בסיבובים הבאים. והקירבה מתעצמת לה, כל פעם יותר ויותר. נדמה כאילו לא יכולה להיות יותר קירבה, לא יכולה להיות יותר התמסרות מזה. אבל כן.
כל פעם יותר ויותר. היא שם במקום הזה, עושה כל מה שבא לי. היא שם במקום הזה, אין לה גבולות בכלל, היא תעשה כל מה שאני אגיד לה. אוטומטית, בלי לחשוב בכלל. ביצוע שלא עובר בכלל דרך חשיבה. ביצוע אוטומטי.
זה הכי מרגש אותי בעולם. זה בדסם זה, במיטבו בעיני. זה מאהבה. אני לא עושה אחרת. זה לא שאני אוהב אותה, במובן המקובל של המילה. אני אוהב אותה שם. אהבה בדסמית. ואני יכול להגיע לשם, אפילו בפעם הראשונה, עם מישהי שזה עתה הכרתי. בתנאי שיש לנו קליק שמה, בתנאי שיש בינינו חיבור. בתנאי שאכן נוצרת בינינו אינטימיות. בתנאי שהיא באה להתמסר, לי, בסשן הזה.
