מיומנות הצייד מחייבת סבלנות. מטבע שם המשחק, הצייד ממתין ביער מאחורי העץ, או מתחבא מאחורי שיח, כורע לו בשקט, עם רובה דו קני, וממתין לחייה שתגיח אל מול הכוונות שלו. הוא לא באמת בוחר מי זו החיה שתופיע מולו, שאותה יצוד, למרות שהוא יכול להתעלם מכאלה שפשוט לא.
לפתע היא מגיחה, לכאורה מלקטת, אבל רוצה להיות ניצודה. היא רוצה שצייד ראוי יצוד אותה, לא סתם איזה מישהו אקראי, שהרי משחר ימי הבריאה, הנקבות בוחרות בגבר אלפא בכדי להעשיר את הגנים שלהן. היא מריחה את האוויר, בתנועות קטנות כאלה עם אפה המקסים. וכאשר ריח הפרומונים נושא חן בעיניה, היא בוחרת את הצייד שלה, צדה אותו בעצם. צדה אותו שיצוד אותה.
היא מלקטת, או ציידת ? ואני בכלל טוען, שכל זה נלקח ממשחק החיזור בטבע, וזה כל כך טבעי בעצם, וחבל שמשום מה, אנחנו נוטים לסבך טקס כל כך פלאי, ששזור בחיינו מאז ומעולם. ומה יותר טבעי, מהעובדה הבסיסית, שמאז ומעולם, לא היה ברור מי צד את מי, ואיך זה קורה בדיוק. אפילו לשאלה למה בכלל בעצם, לא תמצאו תשובה ברורה וחד משמעית. שהרי טוסטרון משתולל, באופן כל כך חסר הגיון, למראה נקבה חיננית, לא באמת עושה לי שכל. מה יש שם בעצם, שמהווה מוקד משיכה כל כך גדול, שעשוי להצדיק, התנהגויות כל כך חסרות הגיון.
***
אסיים בסיפור שקראתי פעם.
הצייד והדוב,
צייד אחד הולך לצוד דוב הוא מסתובב ביער עם הרובה הדו קני שלו מכוון לפנים ופתאום... דוב ענק מתנפל עליו מבין השיחים מעיף לו את הרובה מהיד, מוריד לו את המכנסיים, בועל אותו באכזריות, זורק אותו לשיחים ומסתלק. לאחר שהצייד מחולץ מהיער ומבלה שבועיים בבית חולים, מחליט לחזור ליער לנקום בדוב ולצוד אותו. הוא מסתובב ביער עם הרובה לפנים, דרוך כולו, אבל מבין השיחים יוצא אותו דוב ענק מתנפל עליו, מעיף לו את הרובה מהיד, מוריד לו את המכנסיים ושוב בועל אותו באכזריות, זורק אותו לשיחים ומסתלק. לאחר שבועיים נוספים הצייד חוזר ליעד נחוש לצוד את הדוב. והסיפור חוזר על עצמו. אבל לפני שהדוב זורק את הצייד לשיחים הוא אומר לו: אתה לא באמת בא ליער בשביל לצוד, נכון?