הנוף בסוואנה שלי

ממחזר משהו שכתבתי פעם, על יחסי שליטה והכנעה אצל משפחת החתולים.

אין פה שום מאבק בכלל, וזו לא מלחמה בכלל בכלל {לא עלינו} {מי ישמע}. יש פה עימות בין רצונות, כאשר שני הצדדים רוצים את אותה תוצאה בכלל. התוצאה הרצויה היא, שהסאבית תתמסר/תיכנע לרצון אדונה. הסאבית נהנית כאשר הדום מכניע אותה, שהרי אחרת היא לא סאבית בכלל. הסאבית רוצה לראות בדום שלה מלך, ולכן נענית לרצונותיו.

יש פה משחק חיזור בכלל, ואני אוהב לתת את הדוגמא של הזדווגות במשפחת החתולים. החתולה רוצה שהחתול יזיין אותה. אבל היא משחקת את הקשה להשגה. החתול מנסה לתפוס אותה בגרון, ולנשוך, וחזק, להכניע אותה. החתולה מנסה לברוח ממנו, לשרוט אותו, לנשוך. אבל בתוך תוכה, רוצה עד כלות, שיתפוס אותה בצוואר, עם השיניים, ורק אם הוא מצליח, זה מה שעושה אותו ראוי עבורה. או אז, היא נותנת לו, אם אפשר לקרוא לזה כך, לתת, כשהיא אחוזה בשיניו, שותתת דם. אבל אז כשהיא אחוזה ככה, היא בחרה בו מכולם, לזיין לה את הצורה, ולהיות אבי גוריה. שהרי הייחוס הגנטי שלו נושא חן בעיניה, והרבה בזכות העובדה שהצליח להכניע אותה, דווקא באופן הכוחני הזה.

לסכם את הנקודה הזו, יש פה עימות בין רצונות, כאשר שני הצדדים חושקים בעצם באותה תוצאה. בדרך הזו, מוזרה ככל שתהיה. זו לא מלחמה בכלל, ובטח שאין מנצחים ומפסידים {לא עלינו}.