קורה לנו הרבה מאד פעמים, שאנחנו מגיבים בכעס כל כך עצום, ויש שנוטים בטעות לראות בו רוע, אפילו דמוניות. לדעתי, זה בהרבה מאד מקרים לא רוע בכלל בכלל. פשוט קרה משהו שנגע בריצפות הכאב שלנו, בפרונקל עסיסי ותפוח עם צהוב כזה בקצה. במקרים הללו יש שאנחנו מתפרצים בלי שליטה, וכועסים כל כך, שאנחנו עושים מעשים שלא ייעשו.
כל זה נובע בעצם , מעבר לנקודה הזו שכואבת כל כך, שבה נגעו, בעניין מאד חשוב לדעתי.
כל זה נובע בעצם מחוסר ביכולת הכלה של אותו כאב. אנחנו פשוט לא מצליחים להכיל את הכאב, והוא מתפרץ, בלי שליטה. אנחנו לא מצליחים לקחת אוויר ולספור עד עשר. אנחנו לא מצליחים להשאר בשליטה.
החוכמה, בחיים בכלל, לדעתי, היא לדעת להכיל את הכאב מבלי שיתפרץ בלי שליטה. שהרי לכל אחד יש נקודות כואבות, לכל אחד יש ריצפות כאב. נקודות שנובעות מזיכרונות העבר, מתהליך הגדילה, מחוויות שעברנו.
צריך לדעתי, קודם כל למפות מה גורם לנו להתפרץ ככה. לזהות את הפרונקל. לזהות אותו ממש. לחזור אחורה בחיים, ולהבין ממש מאיפה בא הכאב הזה, מה החיבור למקרה שם בילדות, שגורם לנו לכאוב כל כך עכשיו. תהליך המיפוי הזה, חשוב מאד, כדי להיות יכולים לרפא אותו, או לפחות את ההשפעה החזקה שיש לו עלינו.
בכל מקרה, זה לא רוע ההתפרצויות הללו שלנו, זה כאב שלא מצליחים להכיל אותו.
בברכת יכולת הכלה לכולם.
וכמובן, סוף שבוע מקסים.
לפני 17 שנים. 10 באוגוסט 2007 בשעה 9:55
