הייתי חולה, אבל כל כך, שממש לגמרי בכלל. ממש הגעתי למצבים של חוסר תפקוד טוטאלי. מצבים קאוטיים, שבלי הגננת, אני לא יודע מה הייתי עושה בכלל. היא היתה שם כל כך, שממש. כל כך היתה, שמתצטבט לי הלב. זה לא היה פשוט, לטפל בי, בדום שחייב לשלוט במצב, גם כאשר אני לא מתפקד. היא לקחה את הסיבוב, אבל ממש בענק. היא היתה שם בשבילי, הכי שאפשר, טיפלה בי במסירות, עם שינה טרופה, פה ושם, שהרי כמעט לא ישנו בשלושה ימים האחרונים.
הרופא שבא לביקור בית, שאמר, אתה מבין, תוך כדי שהסתכל לי בעיניים, עם כאלה דברים לא משחקים, ממש לגמרי לא, זה מסוכן. תלך מייד למיון, אתה שומע ?
שאל אותי חבר שלי, למה אני לא הולך למיון מייד. עניתי לו, שכנראה יש לי צורך בסבל הזה, במקום הנזקק הזה. הוא ענה לי, שלאף אחד אין באמת צורך לסבול ככה. אז זהו, שהוא טועה, מן הסתם.
***
עברנו תקופה לא פשוטה ביחסים שלנו, הגננת ואני. עושה רושם שהייתי זקוק למקום הזה, לראות כמה היא יכולה להיות בשבילי שמה, אולי דווקא כשאני לא חזק ומאסטר, אלא כשאני חלש וחסר אונים.
אז ראיתי, אבל ממש בענק.
מגיע לה הכל הזונה הזאתי. היא יצאה מלכת העולם בימים הללו. לא אייגע אתכם בפרטים של המקום שבו הייתי שמה, אבל הוא היה לגמרי קאוטי.
רוצה לומר לכם, שזה היה לגמרי לא פשוט. יש לה אצלי, כבוד עצום ורב, על איך שהיתה.
משתחווה אפיים ארצה.
הייתי צריך את שלושת ימי הסבל הנוראי הזה. היינו צריכים אותו.
***
טוב, הגננת, נגמרו החגיגות, את הזנחת את החובות היומיות שלך, וזה לא מקובל עלי.
להתעורר בבקשה.
הופה הופה הופה, אחת שתיים, אחת שתיים.
***
סליחה לכל הפונים אלי במסנגר, מבלי לקבל שום תגובה. פשוט לא הייתי שם. הייתי בארץ איבוד, כדי למצוא את עצמנו חזרה כנראה.
לפני 17 שנים. 1 בספטמבר 2007 בשעה 20:16
