התמסרות,
האמת שהיה לי קושי מוסרי לא קטן בכלל בכלל עם העניין הזה, גם היו לי קשיי התנהלות. איכשהו, בעזרת הגננת, {לא פתע פתאום}, הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה בעניין הזה. פתאום הכל נראה לי בסדר, הכל מרגיש לי בסדר. זה עושה לה נעים, זה עושה לי נעים, הכל טוב בכלל.
מה שגרם לי להכי הרבה הבנה לגבי הלגיטימציה של ההתמסרות, היה דווקא במקומי בתור סאב במערכת היחסים המוזרה שלנו. שמה הרגשתי ממש, כמה נעים לי שהגננת לוקחת ממני. לאו דווקא בסשן עצמו, אלא גם מסביב. {לפני ואחרי, ומי שמאחורי הוא העומד}. פשוט היה לי נעים, ועדיין, לתת לה, אבל ממש. להיות שם בשבילה, לשרת אותה, לעשות עבורה.... להתמסר.
זה לא עניין של מה בכך, בכל אופן לא עבורי. לא היה לי ברור בכלל, שזה נעים לה, {לי}, אבל לגמרי ממש. זה הרי קל נורא כזה להניח שאם היא אומרת שזה נעים לה, אז זה ככה, ולקבל את זה. ללכת על זה ולהנות מפירות ההתמסרות. אבל אצלי לפחות, הרגשתי חובה גדולה ועצומה, לא להפוך לבן-זונה טייקר (Taker). במיוחד בבדסם זה נראה לי פשע נוראי, וממש לגמרי מהצד הדומי. הייתי זקוק להוכחה באותות ומופתים, שזה באמת, אבל ממש באמת נעים לה, ועד כמה. כמה מותר לקחת חזק כזה, שעדיין יחשב בתור נעים, ולא בגדר מניאקיות דומית, שבגדר עלה לי השתן לראש.
היום, אני שלם שמה. אני מרגיש לגמרי ממש, שאני יכול לקחת, והמון לקחת, וזה בסדר גמור. אני יודע באופן שלם, שזה עושה לה נעים. לא רק, זה עושה גם לי נעים. פשוט מסתבר שזה נעים לשנינו ממש, וממקום לגמרי בריא. אני לוקח שמה, וממש, והרבה מאד. זה נעים לה, זה נעים לי, ואני מבין ומתחבר אל התחושות הנעימות האלה לגמרי, משני עברי המתרס.
אין בזה כדי לומר, שחייבים להיות מתחלף כדי להיות דום טוב, או אפילו סאב, {לא עלינו 😉 }. בכלל לא. יש כאלה שיכולים להבין ולהפנים את כל שאני הפנמתי בדרכי המפותלת, מבלי צורך להיות שם מעברו השני של השוט. אבל לגבי דידי, אני הייתי זקוק לזה, לגמרי ממש.
לא רק שהייתי זקוק לזה, אני אפילו נהנה מזה כל כך, שמצטבטת לי הפיטמה הימנית. לא רק שכך, אלא שהגענו למקום כזה, שהיותי נשלט, לא מקלקל במאום, את הסאבמישן שלה, או את עוצמת השליטה שלי, אלא אפילו נהפוך הוא. אנחנו פשוט נהנים משני העולמות. לא רק שכך, אפילו נהנים ממש, וזה כיף כל כך, שבא לי לצעוק, {על ארבע זונה}.
האמת שעלה לי רעיון, להיות שבוע סאב. זה אתגר אמיתי, הרבה יותר גדול מללכת לערב אחד למועדון פלוני, בתור סאב. כמובן, שללכת למועדון, יכול להיות השיא לסיומו של השבוע הזה. דיברנו על זה. הגננת ביקשה שהיום האחרון יהיה יום מעבר, שבו הדומיות שלה תרד בהדרגה. יש בהתנסות שכזו, אלמנט של חשש אצלנו, אבל שנינו משוכנעים שננצח את זה, ויהיה לנו כיף נורא.
שתבינו, אצלנו ביומיום, אני לא אומר לגננת מה נעשה בערב מסויים, או במשך השבוע, אני פשוט מחליט, בלי לומר לה. ואז מגיע הערב, ואני אומר לה, עוד חצי שעה אנחנו יוצאים לפליי פארטי, תתלבשי, והיא כמובן מצייתת. הרעיון שאני לא אדע מה עומד לקרות בימי השבוע, מזעזע אותי, אבל אני מרגיש שההתמודדות עם זה, יכולה לעשות לי את זה, לרגש אותי, ואפילו לאתגר אותי.
לא מתחלף, לא יבין זאת. 😉
לא מבין את הדומים האלה, וגם את הסאביות, {אבל לגביהן, לא מרגיש צורך להבין 😉 }, איך אפשר בכלל, להנות רק מצד אחד של השוט ? הרי יש צד אחד שלם של השוט, שנשאר מבוזבז ולא ממוצה ככה.
אה, ועוד דבר, תגיבו בבקשה לפוסט הזה, שהרי השקעתי, בשבילכם, {ולא רק}, וגם התגעגעתי לתגובות שלכם טיפה.
לפני 17 שנים. 23 באוקטובר 2007 בשעה 17:50
