התחלנו לשוחח על השבוע הזה, מה יקרה, על הפחדים, על איך זה יהיה. על מילת ביטחון, אצל שנינו, אם נרגיש שזה עושה למישהו מאיתנו רע. שוחחנו על האקסטרימיות שתהיה שמה, עקב מגבלת הזמן, שוחחנו הרבה. דיברנו אם נתחיל את זה ביום ראשון הקרוב, או ביום שני. דיברנו על זה שלא כדאי שזה יכלול סופ"ש עם הילדים. סופ"ש הקרוב אנחנו איתם, הבא בלעדיהם. שוחחנו על זה שנלך למועדון בפינאלה שבחמישי, ו/או שישי. הגננת אמרה שהיא רוצה את היום האחרון, הפסקה של דומיות שלה בהדרגה, שלא יהיה מעבר חד מדי. היא אמרה שהיא רוצה את ההפסקה הזו ביום ראשון, ולא בשבת, כי חבל לבזבז את השבת.
אני לא מפחד מזה, אני מרגיש בעצמותי, שאהיה שם סאב ממש, אבל באמת ממש. אני יכול ללכת לשמה. ולמרות שאני לא מפחד, זה מפחיד. אבל אנחנו ננצח את זה. אני מרגיש בעצמותי שזה יגרום לי הרבה הנאה.
אולי בראשון הקרוב נתחיל, או בשני. אחרת, רק עוד שבועיים. נראה כבר. אני צריך להערך לעניין הזה נפשית.
אני מתבונן בעיניה של הגננת, ורואה שם אש בוערת, ציפיה דרוכה, עינים יוקדות. היא תקרע לי את הצורה, אני מרגיש את זה בעצמותי.
אמאלה..... גידלתי פה מפלצת בבית.
לפני 17 שנים. 24 באוקטובר 2007 בשעה 22:38
