הבן הגדול שלי סיפר לי על מסע חופים שעשו בסיירת, שבו קרעו להם התחת במיוחד. כמו כן הוא סיפר לי, כשהגיע לסוף המסע, המפקדים שלהם הכינו להם הפתעה, וכמה הורים חיכו להם עם אוכל טעים שהביאו. כמובן שאמא שלו ובעלה היו שם, והזונה לא אמרה לי בכלל. כמה פעמים ביקשתי ממנה שתגיד לי על המקרים האלה, אבל היא לא אומרת לי. באסה. יש מצב שזה בגלל שכשאני בא, הוא מתייחס בעיקר אלי.
הוא אמר שאפשר לבוא לבקר אותו בבסיס היום בצהריים. איזה כיף, זו פעם ראשונה שאני מבקר אותו בבסיס. לא מפני שזה הביקור הראשון שמותר, אלא הראשון שהוא הזמין אותי, או שידעתי עליו בכלל. אז אני מעמיס את הילדים והכלבים, ואנחנו תכף נוסעים לבקר אותו.
היו שני מקרים אחרים שבהם ביקרתי אותו, בטקס סיום הטירונות, ופעם כשהוא צילצל שהוא יוצא הביתה מאיזה מקום נידח בשטחים, ואני קפצתי להביא אותו.
ממש כואב לי שאני לא מבקר אותו יותר, לא נמצא איתו יותר. אני מבין לגמרי שכשהוא מגיע הביתה מהצבא, לסופ"ש, יש לו מלא דברים יותר מעניינים לעשות. אבל אמא שלו רואה אותו בכל פעם כשהוא נכנס ויוצא מהבית, וזה המון.
חל שיפור מסויים בעניין המפגשים שלנו, והוא מבקר אותי כמעט כל פעם כשהוא יוצא שבת. עדיין, אני מרגיש לא מספיק מעורב בקורות אותו בשירות הצבאי שלו בסיירת.
קשה להיות אבא גרוש, ממש קשה. כל כך קשה שממש.
לפני 17 שנים. 27 באוקטובר 2007 בשעה 7:48
