אצל האינדיאנים, כאשר הילד היה מגיע לפירקו, בגיל 12, או משהו כזה, היו לוקחים אותו לאוהל, שהוקם לצורך העניין, בהרים. היו נותנים לו צידה לשלושה ימים, והנער המתבגר היה נדרש למצוא את המקום שלו בתוך אותו אוהל, ולשהות את מירב הזמן מתוך שלושת הימים באותו מקום מבלי לקום.
זו לא משימה פשוטה, למצוא את המקום שלנו, ממש לגמרי לא פשוטה. עד היום כשאני מגיע למקום מסויים, לוקח לי זמן, למצוא את המקום שיהיה לי נוח בו, אבל ממש, כך שאוכל לשבת באותו מקום מבלי לקום, מבלי לזוז.
בבית הזה שלנו, מצאתי כבר את המקום שלי. זה לא פשוט לי לעזוב אותו, ולמצוא את המקום שלי מחדש. זה לא שהוא ארמון, או אפילו משהו דומה לכך. הוא בית ישן ביותר, אבל כל כך מלא אופי, שאני פשוט מאוהב בו. יש לי מעורבות ריגשית איתו. הוא ליווה אותי בכל תהליך הגירושין שלי, עברתי בו תקופות קשות, וגם טובות, לבית הזה יש היסטוריה עבורי. לעזוב אותו, מהווה עבורי משהו טראומטי למדי. קשה לי לחשוב על כך שאני צריך למצוא את המקום שלי מחדש. אבל קיבעון זה לא דבר טוב בכלל בכלל. כל הסימנים מראים, שהגיע הזמן לזוז הלאה, למצוא מקום חדש עבורי.
נו יאללה, להתקדם בבקשה.
שלום לך בית, אני אוהב אותך מאד. תודה שהיית איתי ברגעים מאד קשים, וגם טובים כמובן, אבל אני זז הלאה, ומתחיל תהליך של פרידה ממך. עוד יהיו לנו שיחות, מבטים, רגעים של אינטימיות, אבל שתדע לך, שאני מתחיל להפרד ממך.
הייה שלום, בית יקר שלי.
(מוחה דמעה)
לפני 17 שנים. 15 בנובמבר 2007 בשעה 20:03
