פופולריות של הבלוג התאפיינה לה משכבר הימים בעבודה קשה. קודם כל כמובן עבודה בלכתוב, אבל הכי מהכל, אין דבר שמביא יותר קוראים לבלוג, מאשר להגיב לאנשים בבלוג שלהם. הייתי שם, לגמרי ממש. הייתי אפילו ממש פופולרי בזמנו, הגעתי לממוצע יומי של כ- 800 צופים ביום, ועשרות תגובות לכל פוסט. היו לי גם שיאים פה ושם של אלפי צפיות באירועים מיוחדים, כמובן שברובם צהובים להחליא. הייתי זונת צומי פשוקת רגליים שמקבלת הרבה ועמוק. רייטינג גבוה בהרבה מאשר אני מקבל היום, ואולי טוב שכך.
כבר מזה תקופת מה, אני כבר לא שם. אני לא מגיב כמעט לבלוגים, אלא רק למתי מעט, ורק במקרים שיש לי מה לומר. דווקא מתוך זה שהייתי שם בעבר, אני מודע לנעימי שזה עושה כשמגיבים בבלוג שלכם. אני לגמרי מבין את העובדה, שאנשים כותבים גם כדי לקבל תגובות.
אבל אני כבר לא משחק את המשחק הזה יותר. עברתי למשחק אחר, עם חוקים אחרים. אני מגיב רק כשיש לי מה לומר. אני מודע לעובדה שיש כאלה שאפילו מצפים שאגיב להם, אבל אני מתנצל בזאת, כי אני לא עושה את זה יותר. אני באמת שמח לקבל תגובות בבלוג שלי, אבל ממש מבקש לא להרגיש מחוייבים באיזה אופן לעשות את זה. ואם כבר הגבתם לי, בבקשה אל תצפו ממני שלאחר מכן, אגיב לשלכם.
אני אוהב לקרוא בלוגים, ואני קורא די הרבה. אני כמובן קורא את החברים שלי, את הידידים שלי, וגם כמובן כל מיני כאלה שמעניינים אותי. אני קורא לעומק כל מישהו חדש שמגיב לי לבלוג. ברוב המקרים אני לא משאיר עקבות לביקורים שלי.
ידוע ומפורסם שאני כמעט תמיד שומר על מספר תגובות זוגי בבלוג שלי. אני בדרך כלל מגיב לתגובה של כל מי שמגיב לבלוג שלי. בהרבה מאד מקרים, התגובה שלי לתגובות, די סתמית. עדיין, בעיני זה בגדר הכנסת אורחים ראוייה. אני לא רואה בזה בגדר צביעות או מתקתקות מבישה. כמובן שאין בכך כדי לשלול כאלה שלא נוהגים כך.
ובשורה התחתונה, עכשיו לכו תגיבו לפוסט הזה, כי זה עושה לי נעימי נורא ;-)
לפני 17 שנים. 20 בנובמבר 2007 בשעה 7:11
