לוגיסטיקה, זה קטן עלי. אני אוכל את זה בלי מלח, לארוחת בוקר. הכל מתוקתק, הבית ארוז כמעט לגמרי ממש, כל הטכנאים מתודרכים להגיע באופן מתוזמן להפליא, ממש בדיוק, להתקין את כל מה שצריך, Yes, טלפון, אינטרנט, מזגנים, חברת נקיון. הכל פשוט פיקס.
רק מה, קצת כואב לי שאף אחד לא בא לעזור. זה לא שבאמת היה צריך הרבה עזרה, שהרי אין לנו כל כך הרבה דברים. היו כאלה שהציעו עזרה, אמנם מועטים, אבל היו. להם עניתי שאין הרבה מה, אבל נשמח שיבואו להיות איתנו באריזות. אף אחד לא בא. יש כאלה, חברים שלי ממש, קרובים כאלה, שהיו עסוקים מדי, ולא באו. זה כואב לי. ציפיתי שכן יבואו.
אני, כשאני חבר של מישהו, אני לא משחק שמה. אני קורא אותו כשהוא צריך אותי, ופשוט בא, בלי הזמנה. ברוב הפעמים זה לא צורך קיומי, זה פשוט מרגיש כל כך נעים כששם איתך. אבל וואללה, הפעם, אנחנו לבד, לגמרי ממש. זה צובט לי, במיוחד כי אני חושב שהרווחתי מהרבה שכן יבואו לעזור. אני לא מצפה לכך, מכל מי שאני מכיר בהכרות זו או אחרת. אבל יש כאלה שבאמת הייתי בשבילם, חבר, ממש.
אלה החיים כנראה. כל פעם, מקבלים סטירות ולומדים, ומקבלים סטירות ולומדים, ושוב מחדש מהתחלה.
חברים ? וואללה, במשורה, אבל אלו שכן, חברים באמת. בעצם זה לא חדש. רק שאיכשהו, בכל פעם זה מפתיע אותי מחדש. תקראו לי תמים, תקראו לי בשמות אחרים. אבל וואללה, אני מביט נכוחה, מפוקח.
חברות......
וואללה, אנשים עושים במילה הזו שימוש זול מדי לטעמי.
פוסט קשה משהו. לא נורא. כנראה צריך ככה בדיוק.
למוכי ולמהירה, תודה לכן, על חברות מופלאה. כזו שלא מהפה אל החוץ, כזו שבאה מהנשמה, כזו שבאמת.
***
בית חדש, שמתחילים בו ביחד, שנינו, רק שנינו, בית של שנינו. לא בית שלי, שהגננת הצטרפה אליו, אלא בית של שנינו.
שיהיה לנו המון כיף בו, בבית של הגננת ושלי, ואני לגמרי משוכנע שיהיה.
לפני 16 שנים. 11 בדצמבר 2007 בשעה 20:43