כמו עלי שלכת, הן צונחות אחת אחת, במעוף כזה מסתחרר משהו, מהקסם של האדמה שאליה הן מתקרבות, מהיופי של העץ שאותו זה עתה עזבו, או אולי בעצם מהשמים, לך תדע בכלל. הן לא חמושות במערכת הגנה לצניחה ה{לא}מתוכננת הזו. עיניהן פקוחות לרווחה, נדהמות, משתאות, למראה הקסום שמתגלה להן. אך בעת ובעונה אחת, עיניהן סומות מלראות, מסנוורות. זה נראה כל כך נוצץ, כל כך מדהים, כל כך חיכו לזה כל השנים, מבלי לדעת, מבלי שיודעות גם עכשיו. אני רואה רבות מהן, במסלול נחיתה/התרסקות. את כל זה אני יכול לנבא, למרות שמאז חורבן בית שני, הנבואה ניתנה לשוטים. השוטים הללו עושים לי צביטה בלב, לא חלילה מפני שהם לא טובים, אלא מפני שאני חוזה את הנזק שיגרמו להן, איך ירסקו אותן, לחתיכות אינספור, קטנות קטנות, מרוסקות מרוסקות.
פעם כל כך נחרדתי מזה, וגם עכשיו, לגמרי ממש, אבל הרמתי ידיים, בחיי שאני לא יכול להציל את כל העולם. אני קורא בלוגים, של הע{ו}לות החדשות הללו. כואב לי הלב, בחיי שכואב.
אני ספון לי בכיסאי, מחריש. אצבעותי מתרוממות להן, לכתוב להן משהו, להזהיר. זה הרי ממילא לא יעזור, זה הרי ממילא לא עזר בעבר.
פעם הטפתי בראש חוצות, איך אפשר לשבת מהצד ולראות את זה קורה, מבלי לעשות כלום בנושא מטווח הברווזות הזה. ראו זה פלא, הנה אני ספון בכיסאי, בדיוק כמו שהטפתי שאסור, וחורק שיניים. איזה ביזיון.
כל כך עצוב. כל כך מביש.
שיעזור להן אלוהים, או מי שזה לא יהיה שמה.
אני קטונתי. אני ואפסי עוד.
לפני 16 שנים. 12 בינואר 2008 בשעה 18:16