אני מאד אוהב לצלם. לאחוז בגריפ ביד הימנית בעדינות, האצבע המורה נוגעת בקלילות בלחצן הצילום. מייצב את המצלמה עם יד שמאל האוחזת בעדשה מלמטה, מרגיש את כובד המצלמה בידי, בוחר את הפריים בקפדנות, פוקוס, זום, פוקוס, עד ש... זה הפריים שלי. או אז האצבע המורה, מגבירה בהדרגה את הלחץ על כפתור הצילום, כמו ירי ברובה, סוחטת את הפריים מהמצלמה.
אני גם אוהב את התמונות שצילמתי, לא את כולן, ברור שלא. אני טוען שאם אחת מעשר תמונות טובה, זה יחס מצויין. מאז ומתמיד קירות ביתי מעוטרים בתמונות של צילומים שלי. הרבה פעמים כשאני בבית, אני מתבונן בתמונות, בוחן אותן, מנסה לשקלל אותן, לבחון את הטעויות בפריים, בתאורה, בטווח החדות. הייתי מגדיר את עצמי כטכנאי טוב של צילום, אני מכיר את הטכניקה היטב. בהרבה מאד מקרים, אין לי את הסבלנות להתאמץ ולהוציא את הפריים מושלם. אני יודע לעשות את זה, אבל פשוט לא טורח מספיק. הרבה פעמים כשאני מתבונן בצילומים שלי, אני מכה לעצמי על היד, ואומר לעצמי, שזה בעצם קצת עצוב שאני לא מתאמץ להוציא פריימים מושלמים.
כבר זמן רב, שהתמונות המעטרות את קירות ביתנו לא השתנו. אני רוצה לרענן אותן בתמונות חדשות. כבר מזמן החלטתי שאני רוצה לעשות כמה ימי צילומים, שבהם אלך לצוד לי פריימים חדשים לקירות. רוצה, אבל לא עושה. בטיול לתאילנד קצת השתעבדתי למצלמת הווידאו, שבדרך כלל אני לא אוהב כל כך. חזרנו עם חמש שעות של צילום ווידאו מהטיול, אך רק מתי מעט בסטילס.
פרסמתי כמה תמונות מהטיול באלבום שלי כאן. אבל כולם מסתכלים דווקא על התמונות של הגננת הכוסית שלי. בעצם.... גם אני ;-). כנראה אני צריך לפתח יותר את כישרון הצילום שלי.
יצאה לי הפעם יאמי לגמרי, הגננת שלי, מעדן לעין, לחיך, ולא רק.
יאללה שתחזור כבר הזונה, אני מתגעגע אליה טיפה.
עוד ארבעה ימים.
לפני 16 שנים. 21 במאי 2008 בשעה 5:43
