ביום חמישי היינו בטקס סיום מסלול סיירת של בני הבכור. איזה גבר גבר נהייה לי הבן שלי. הטקס היה לא משהו, והמג"ד הדפוק שלהם, של היח"טיות, נאם שם ארוכות, וחזר מספר פעמים, על זה שעד עכשיו הבנים שלנו היו בחממה, ועכשיו הם יכנסו לפעילות מבצעית ממש, (הבן שלי כבר עשה כמה, כשכסיפר לי עמדו לי השערות), ויהיו בסכנת חיים כל הזמן. חזר ואמר שעכשיו אנחנו, ההורים צריכים להתחיל לדאוג. איזו גישה לא ממלכתית ומטופשת. כאילו שאנשים כמונו, שגידלו ילדים שמתנדבים לסיירת, לא מבינים לאן בנינו הלכו.
אבל הבן שלי עמד שם, בצוות שלו, מתוך שלושה צוותים שסיימו מסלול של שנה ושלושה חדשים, והוכיח קבל עם וצה"ל וישראל בכלל, שהוא גבר שבגברים. הם עמדו שמה, משוחים בצבעי הסוואה, שואגים אל העולם, שהם גברים.
עמדתי לי שמה, מרוגש, מטקס מבוצע ברישול, עם ילדיי והגננת, וגרושתי, בעלה והילדים שלהם, בטקס של בני בכורי, שהוא גבר שבגברים, הרבה יותר ממה שאני הייתי בגילו.
היה לי חלום בילדותי ללכת ליחידה, והוא לא צלח בידי, כי הלכתי לקורס טייס, והשתלשלות המאורעות הובילה אותי לקריירה צבאית לא מרשימה בעיני, לפחות לא כמו שקיוויתי. בני בכורי עשה את מה שאני לא הצלחתי לעשות, הוא מצויין, מלח הארץ.
עומד מצדיע לבני בכורי, גבר שבגברים, מצויין, יותר ממה שאני הייתי.
איזה כבוד יש לי אליו, עד לשמיים ובחזרה.
בכלל יצאו לי ילדים, להתפאר. כנראה יש לי כישרון גדול בלבחור נשים. אתם יודעים, השבחה גנטית וזה. יצא לי לבחור נשים פה ושם, ומסתבר שיש לי טעם מצויין בנשים. והילדים שאלה הזונות עושות לי, וואללה..... מלח הארץ.
איזה מזל שיש נשים כאלה מדהימות. אמרתי לכם כבר שאני אוהב נשים נורא ?
ואת הילדים שלי..... וואי וואי וואי. אבל זה בעצם תוצר של הנשים שאני אוהב. אז זה בעצם הולך ביחד מצויין.
לפני 16 שנים. 15 ביוני 2008 בשעה 19:10
