לפני זמן רב למדי, הכרתי את הגננת. זה היה סיפור הזוי ובלתי אפשרי בעליל. כאילו היא בגיל של הבן שלי בערך, בתקופה אחרת לגמרי בחיים, היתה הגננת של הבן שלי בגן. אני בדסמי, ולחשוב על זה שהגננת של הבן שלי מגיעה לגן עם כתמים סגולים, כשכל הגננות יודעות שאנחנו ביחד, זה בגדר סרט אימה בכלל.
הלכתי על זה, ולקחתי כל יום ביומו. ואתם יודעים, זה הצליח לנו, ועשה לשנינו הרבה טוב, מה שלא יאומן בכלל. צלחנו תקופה מאד קשה ביחסים שלנו, איך הגננת קוראת לזה, החורף הקשה שלנו. יצאנו מהתקופה הזו מחוזקים וביחד, הרבה יותר מקודם לכן.
אני יודע שכשמפרסמים ציטוט של שיר בבלוג, זה משעמם ולא בא לקרוא, אבל בחיי שחשוב לקרוא את השיר הזה, שניצב לו בפרופיל שלי מזה עידן ועידנים. זה פשוט שיר מדהים, שמביע כל כך הרבה, שכאילו הנשמה שלי זה עתה כתבה אותו, למרות שאין לה כישרון לכתוב ככה בכלל בכלל. בקיצור, תקראו וממש ממש בתשומת לב, כי העומק של היחסים שקיים בשיר הזה, פשוט מדהים, פשוט חלום, פשוט הסיפור של החיים שלי, עכשיו.
פגישה לאין קץ, חוה אלברשטיין, מילים: נתן אלתרמן, לחן: נעמי שמר
כי סערת עלי, לנצח אנגנך
שוא חומה אצור לך, שוא אציב דלתיים!
תשוקתי אלייך ואלי גנך
ואלי גופי סחרחר, אובד ידיים!
לספרים רק את החטא והשופטת.
פתאומית לעד, עיני בך הלומות,
עת ברחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל,
תאלמי אותי לאלומות.
אל תתחנני אל הנסוגים מגשת.
לבדי אהיה בארצותייך הלך.
תפילתי דבר איננה מבקשת,
תפילתי אחת והיא אומרת: הא לך!
עד קצווי העצב, עד עינות הליל
ברחובות ברזל ריקים וארוכים,
אלוהי ציווני שאת לעוללייך,
מעוניי הרב שקדים וצימוקים.
טוב שאת ליבנו עוד ידך לוכדת,
אל תרחמיהו בעייפו לרוץ,
אל תניחי לו שיאפיל כחדר
בלי הכוכבים שנשארו בחוץ.
שם לוהט ירח כנשיקת טבחת,
שם רקיע לח את שיעולו מרעים,
שם שקמה תפיל ענף לי כמטפחת
ואני אקוד לה וארים.
ואני יודע כי לקול התוף,
בערי מסחר חרשות וכואבות,
יום אחד אפול עוד פצוע ראש לקטוף
את חיוכנו זה מבין המרכבות
הגננת שלי, אני אוהב אותך, טיפה. את עושה לי טוב בנשמה, ולכן אני מסכים גם לעשות לך קצת טוב טיפה. ;-)
לפני 15 שנים. 28 ביוני 2008 בשעה 17:23
