השחר מפציע, עקבות הסערה בכל מקום, הכל לא טוב, בלשון המעטה.
חברים סועדים את ילדתי המדממת, היא איתם עכשיו. נרדמתי בסלון, התעוררתי והבית ריק.
את הקרע שנפער לא פשוט לאחות, אולי לא יודע איך בכלל.
נתזי בשר מדממים עפים לכל עבר, גם שלה, גם שלי.
יש לנו אהבה כזו גדולה, והיא מדממת, כל כך שלגמרי ממש. נתזי בשר מדממים ניתזים לכל עבר.
עומדים על שפת המצוק, ממש בקצה, ולגמרי לא ברור אם ניפול או נתעשת.
שווי המשקל בוגד בנו, מתנדנדים. עוד לא נפלנו, אך לחלוטין לא עומדים יציבים.
אני כשמביט מהצד מתקשה להחליט לעצמי אם ניפול או נקום.
רגעים שבירים כל כך, כל כך הרבה תלוי בהם. כל כך קל ליפול, כל כך לא פשוט לייצב אחיזה.
אולי פשוט אלך לישון, ואתעורר מחר ליום חדש. אולי יהיה טוב יותר, שהרי יותר גרוע מזה, קשה להאמין שיהיה.
מוזג לי עוד שוט של עראק, אבל נשאר מפוקח. אפילו השטן הזה לא נוגע בי עכשיו.
סימנו של השטן על מצחי, להעיד שביקר אצלי, שהותיר בי שריטות של טפריו האימתניים.
רכות אין בי עכשיו, עומד ניצב, שפוף, זקוף, קשה כל כך.
המכניקה שהיתה, שעשתה אותי רך, נעדרת כרגע, בחופשת מחלה.
נותרתי ניצב, מבטי הרחק לפנים, מפוקס באינסוף. עיני החודרות, מביטות בקשיחות, מאכלות את כל שעומד לפני. מבעירות אש מאכלת.
יכולת הכלה, אבדה לה בדרך, אין פה כזו, לא בדיוק ולא בערך.
רושף גיצים לכל עבר, מפי רק רשף נושף.
מסתכל על עצמי במראה, לא מגולח, לא עוד הרבה מאד דברים.
שואל את עצמי איך הגעתי לכאן, למצב שכזה.
היה שאמר, שעלה לי השתן לראש. וואללה.... כבר קרה לי כך בעבר, זה לגמרי לא המקרה.
הילדה שלי יוצאת במסע של יחסי ציבור מעולים, עם חברינו המשותפים. אין לי כוונה להתעלות עליה, שהרי היא הגדולה מכולם.
חתולת רחוב עוצמתית, מלכת השכונה. יותר מכל אשר שזפו עיני.
אחד אחרי השני, מתחלף להם המבט, מביט בי בתוכחה. קולם מרעים מולי.
לו רק ידעו, את המראות שעיני שזפו. אין בכוונתי לשתף, לא באמת. זה בינה לביני.
עומד לי מדמם, נתחי בשר שלי, ולא רק, ניתזים להם לכל עבר, עומד שומם, דומם.
ועכשיו, אולי מוטב שאשכב לישון.
פתאום נכנסה לה כרגע, רכה מלטפת.
איזה כאב, פשוט לא יאומן.
שיעזור לנו אלוהים, או מי שזה לא יהיה, שהרי אם לא עכשיו, אימתי.
כוסשלהראבק.
לפני 16 שנים. 4 ביולי 2008 בשעה 3:11