פוסע לי לאיטי, בדרך לא דרך, ליבי שבור אך רוחי איתנה. פוסע קדימה, לעתיד אחר, שיש בו כה שונה, ממה שהיה. אין בכך כדי להתרפק על העבר, או לכאוב על העתיד לבוא. זה לא אני, זו לא דרכי. מביט קדימה נחוש, נקי, חווה את שמזדמן לדרכי, ללא כחל ושרק, עם כל המטענים שלי, באשר היו ויהיו.
איך אמרה עלי פעם מישהי, יש לי את היכולת בכל פעם מחדש, לאהוב, לכאוב, ולהתחדש. לקום מחדש, לעמוד על רגלי, אופטימי, עם לב פתוח, נקי, וללא מורא בליבי. האמת שיש לי מורא בליבי, אבל אני לא מפחד מהפחד, אני מביט לו ישר בעיניים, ולא ממצמץ. אולי בעצם טיפה ממצמץ פה ושם, אבל אין בכך בכדי לעצור אותי, מהנסיעה קדימה.
אני לא מאלה שמחבקים את הכאב, ולא נותנים לו ללכת. אני מאלה שמביטים קדימה, וממשיכים, צועדים באומץ לעתיד הממשמש ומביא לנו רק טוב.
קוואבנגה, לא לגמרי ממש, אבל חכו רק עוד רגע קט, וממש.
(שאגה נוראית של צ'יטה, מפחידה נורא).
לפני 16 שנים. 11 באוגוסט 2008 בשעה 22:12
