הנוף בסוואנה שלי

החיים הביאו אותי לצומת, כל כך כזו שלגמרי בכלל. למדתי בעברי שהצמתים האלה לא מגיעים סתם ככה, הם באים ללמד אותנו שיעור, ושיעור כזה חשוב, בדיוק כשצריך אותו, אפילו אם לא מבינים את זה בהתחלה. למדתי גם, למרות שזה לא מחוייב המציאות בכלל, שאני לומד תמיד להבין לבסוף את חשיבותו של השיעור, ברטרו-פרספקטיבה, לאחר זמן.

***

יש לי דוגמה שאני נותן תמיד, לשיעור שכזה. פעם, היחסים עם גרושתי עלו על שירטון, לא עבדתי ובמשך שלושה חדשים לא הצלחתי למצוא עבודה. לאוטו שלי הלך אטם ראש ולא היה לי כסף לתקן אותו. שקעתי במיץ של הזבל, ועמדתי בפני צומת החלטה על עתיד חיי. באותו זמן זומנתי לחודש מילואים בחברון, בדיוק לפני פינוי חברון. המציאות שם היתה אז של בקבוקי תבערה, יריות, וסכנה גדולה בכלל. המקום היה חבית אבק שריפה, כאשר גם הערבים מצד אחד, וגם החרדים מאידך, מתסיסים את האווירה למקום לגמרי נורא.

אני זוכר את עצמי אז, אומר לעצמי, מה טוב כבר יכול להיות מהמילואים האלה שנתקעו לי באמצע החיים בשיא הבאלגן שלי עם עצמי. בדיעבד, המילואים האלה הוציאו אותי מהמיץ שבו שחיתי, ואיפשרו לי להסתכל כצופה מבחוץ על מה שקורה לי, על החיים שלי דאז. המקום הזה איפשר לי להתפקח, ולחזור לחיים מלא תובנות חדשות.

גם עכשיו זה מקום דומה משהו. אני מרגיש שמה שקורה לי עכשיו, שהוא בגדר סרט בכלל, זה צומת טוב. אני מאמין בזה בכל ליבי. אני עוסק בלקחת את השיעור מהצומת הזה, שיעור גדול. אני עוסק בלנסות להבין את השיעור, וזה לא לגמרי פשוט בכלל.

***

אני לא בעניין לעשות סטרפטיז נפשי כאן יותר בכלל, ולשתף אתכם בממצאי המפורטים. מה שבטוח, שהפרידה שלי מאהבה מאד גדולה שהיתה לי, גרמה לי לקבל תפנית מאד חדה ביחס שלי לבדסם בכלל, ולזוגיות כזו בפרט. הייתי אומר שכל תפיסת עולמי בעניין השתנתה רבות. ואני מבין עכשיו, שכל הגישה שלי לבדסם היתה מוטעה בכלל. אני מפיק עכשיו לקחים, ופועל להפנים אותם.

גם כל העניין הזה של השלילה, הוא סרט בפני עצמו. אני מרגיש פחות או יותר בגדר מעצר בית בכלל. כל זה מוזר משהו, שהרי תמיד הייתי ידוע שאני יותר אוהב אירועים שמתקיימים אצלי בבית. אבל יש משהו שם של אובדן חופש, של חוסר שליטה. משהו שעבורי, מביא אותי למקום קשה. גם בזה יש מקום מתקן, מקום של לא ללכת ולעשות בלאגן כמו שהייתי רגיל במצבים שכאלה, ולא רק. יש פה מקום של הזדככות של הנשמה, של להיות עם עצמי, ראש בראש, מבלי לוותר למקום הזה.

***

מה שברור לי לגמרי, שאני אצא חכם יותר מהמקום הזה, חזק יותר, טוב יותר.

בינתיים, המקום הריק בארונות שהשארתי נשאר עומד ריק אחרי הפרידה, מתוך רצון או תקווה שאולי נצליח עוד להציל את היחסים הללו. כבר אין בו צורך, כבר אין שם תקווה. כבר השלמתי עם הפרידה. זה לא שסיימתי את תהליך הפרידה שלי, אבל הייתי אומר, שעכשיו הרמתי ידיים ואני פוצח בתהליך של להפרד ממש. אני עומד עתה לפרוש את חפצי האישיים, בארון, באמבטיה, וגם בחדר השינה.

יש שם משהו מאד קשה בלתת למישהו להכנס אלי לחיים לבית שלי. אני זוכר את האופן ההדרגתי של פינוי מדפים בארון, בחדר האמבטיה, אפילו וויתור על הצד המועדף שבו ישנים במיטה. כל כך קשה לתת להכנס, וגם קשה להוציא את זה משם. אולי היום, אולי מחר, אני אתרווח לי בחללים בבית, ואולי פעם, ממש פעם, ממש אולי, שוב ארצה לפנות מדף בארון.

אני מתחיל חיים חדשים, היום בערב. לא הייתי בשל לכך קודם לכן, עכשיו אני כן. זה עוד ייקח זמן להיות שם בחיים החדשים, אבל הרי הצעד הראשון תמיד הכי חשוב ומשמעותי. היום זה היום, סופה של תקופה, End of era.

והרי תמיד כל סוף הוא התחלה של משהו חדש, יותר טוב מקודם לכן. מביט נכחה לעתיד ואשר הוא צופן בחובו. ברור לי לגמרי שעוד שנה או פחות, אסתכל אחורה למקום הזה, ואומר לעצמי, שטוב שקרה מה שקרה, שטוב שזה נגמר, שטוב שהייתי בשלילה. שרק טוב יצא מזה.

יאללה בלאגן ?
עוד לא, רגע, תכף, שנייה, אבל לא הרבה יותר מזה.