הנוף בסוואנה שלי

שתי שלגיות כי אחת לא מספיק, כי אחת זה יותר מדי, כי ככה בא לי, כי ככה קרה, כי ככה עשיתי שיקרה.

ומה נהייה מזה ? נעים לי נורא. אז זה טוב ? בטח שטוב, אבל איכשהו אני מתקשה לקבל את זה שטוב. צובט את עצמי, חושב מה יהיה, מה יכול להיות, איך זה יכול להיות בכלל שזה כל כך טוב, שזה כל כך מרגש, שזה כל כך נעים. מרחף על עננים, ושתי השלגיות האמאזונות שלי עושות לי ים טוב, כל כך הרבה, שאני לא מצליח לעכל את זה, מתקשה להתרגל לטוב הזה אחרי תקופה קשה כל כך. נעים לי כל כך, כאילו מה יכול להיות יותר טוב מזה בכלל. ישוב לי על פסגת העולם. בא לי לצעוק, בא לי לשתף באושר הזה, פוער את פי לשאוג, שאגה מפחידה נורא, אבל השאגה לא נשמעת כמו נאלמתי דום. אבל אני דומתחלף בכלל, ואלמתי לי אלומות של תלתלים של אושר. אני פוסע לי בימים ובלילות, כמו נישא על ענן, עשוי מכריות. הנעים הזה מנצח את הקושי שלי ברכות העוצמתית הבלתי נתפשת שבו. מיתרי קולי מבשילים, ובכלל חשבתי שאולי הגיע הזמן, להגיע למסיבה שוב, מחדש, אחרת. אני חושב גם לעלות על הבמה לעשות סשן, ואיכשהו עוד עצור לי משהו שמה. בורר לי את האופן שבו אשתף בשאגה הנוראית שעצורה לה במורד גרוני.

חושב לעצמי, אז מה, יש לי שתי סאביות ? מתקשה להגות את זה, מתקשה לספר בכלל, מתקשה להכיר בעובדה שהן שלי. אבל הן כאן איתי, שלי, בעצם המצאן, באופן המתריס שהן פשוט כאן, פשוט איתי, ולגמרי פשוט רוצות לעשות לי טוב והרבה ממנו ועוד אומרות לי ככה ישר לפנים שזה מגיע לי. באופן לא פשוט, הן מצליחות כל כך, שזה לא יאומן בכלל. אז איך זה שבערך עוד אתמול בבוקר ליבי שתת דם וכבר פתאום הוא פועם בחזי והולם. אז זהו זה פשוט ככה, ואני מתחיל להסתגל לקבל את זה שככה פשוט, מאסטר צ'יטה איז בק טו טאון.

מנקה ביסודיות את מה שנשאר מאחור, לא מותיר שלוליות בוציות, מסדר, סוגר. יש עוד מעט קצוות פרומים, מפתחות לדלתות נעולות, חדרים שלא נוקו, אך כידוע אני איש מאד יסודי, ותכף ומייד, הכל כבר יהיה נקי.

מתחדש, שוב, כל פעם מחדש, נופל וקם וממשיך הלאה, שהרי אלו החיים, וכיף בהם לגעת. לחלום ולהגשים, לחיות, ולהוציא לחיים את המיץ עד ללבן של הקליפה.
קוואבנגה.