זה לא עניין של מה בכך להכיל, להיות מסוגל לקבל סיטואציות קאוטיות. זה מקום של שליטה עצמית, של יכולת לספור עד מאה, ולהתנקות ביעילות. היכולת לכך לא ברורה מאליה, אבל מי שכן מסוגל, מי שכן מסוגלת, זו מתנה בכלל, זו יכולת שגורמת לי להצדיע מתוך כבוד. אבל למרבה הפלא, זו לא היכולת היחידה שגורמת לי להצדיע, כי גם היכולת להיות במקום שמבקש הכלה, גם הוא ראוי להצדעה בעיני, בעצם היותו לא פשוט, נידי כזה בעצם, פתוח גלוי ופגיע. מקום שמרגיש שיש לו מקום שמה, שיכול להכיל אותו, באשר הוא, גם במקומות הלא נעימים שלו, במקומות שבעבר, לא ידעו להכיל אותו. זה מקום ראוי, פתוח, מרגיש ונקי.
יכולת הכלה, זה בעצם הרבה נורא, זה בעצם מקסים בכלל. כל כך קשה להיות שמה, משני עברי המתרס.
אבל גם היכולת להבין, מה הדינמיקה שגרמה לרצון שיכילו אותך, מה הפרונקל שמה שדרכו עליו, היא יכולת ראויה, מוערכת בעיני. היכולת להבין איפה בנשמה זה נגע, שכאב כל כך, לדעת לדייק את המקום של הכאב, את השורש שלו, ולומר את זה בדיוק נמרץ, ביעילות. זו יכולת שנרכשת בטיפול, אצל פסיכולוג כמובן, שהרי אני לא מטפל בכלל, וטוב שכך.
ואני, יש פעמים שאני יכול להכיל, והן לא מועטות, ויש פעמים שאני פשוט כואב, או צריך, וכמעט תמיד יודע למה, ושם אני רוצה שיכילו אותי. שילטפו אותי, לאו דווקא מאסטר חזק, פשוט אנושי כזה, שזקוק לחום.
התמזל מזלי, ויש לי כזה מקום, שגם בועט בי, וגם מכיל אותי, לפי הנסיבות. ושמה, אני, וואללה, נעים לי נורא. וכוסשלהראבק, נעים לי שם ממש, כל כך לגמרי, שלגמרי ממש בכלל בכלל.
איזה כיף כשכיף ?
ממש.
לפני 16 שנים. 9 בנובמבר 2008 בשעה 20:42
