יצא לי לקרוא את הבלוג שלי לאחרונה, וכמעט מתתי משיעמום. האמת, בחיי, שהוא (האנשה, צצצ) לאחרונה באמת משעמם רצח. אז למה בעצם הוא משעמם כל כך ? פשוט נורא, כי קורים אצלי דברים, והרבה ואפילו עמוקים נורא. אבל איכשהו אני מאלה שמפיקים לקחים מהעבר, ואין לי שום כוונה לפרוש אותם פה, קבל עם ועדה. אני משאיר את מה שקורה לי לעצמי, לעצמנו. יש לי אהבה לאקסהיביסטיוניסם, אבל אני מניח שאשאיר את אותה אהבה להסתפק בפליי פארטי ובהופעות פומביות וגם אפילו בסשנים פומביים במועדון.
פעם, לפני כשלוש שנים, במשך שנה שלמה, לא הצלחתי באף יחסים עם סאבית להקים יחסים זוגיים, למרות מאמצים כבירים. המקסימום שהצלחתי להחזיק ביחסים היה חודש ימים וגם זה היה בקושי תוך כדי גירוד של החודש מלמטה במאמץ רב. עכשיו אני בכלל בחרדה מיחסים זוגיים ועושה מאמצים כבירים להמנע מהם. אבל הפלא זה פלא, פתאום אני ביחסים בדסמים, עמוקים, ומה שהכי מדהים מהכל, גם ממושכים. לא רק שכך, אפילו יותר ממערכת יחסים אחת בו זמנית.
עכשיו, כשאני מקים יחסים, אני לוקח הרבה יותר עמוק וחזק מאשר אז. איך אני נוהג לומר, אני לא משחק שמה. אבל כמובן שיש כל מיני רמות של לא לשחק, ואני הגעתי למקום של לקיחה מאד עמוקה, בערך פי מיליון וחצי מאז. כל זה כמובן מקשה על ההצלחה ביחסים, שהרי מעט מאד סאביות באמת רוצות בכלל להגיע לסאבמישן כזה עמוק. לרובן מספיק איזה לקיחה מדיום רייר, משולבת עם פלאסקים ואיבחות שוטים, ולקישוט גם איזו סצינה של כלבה, שמותירה את עוגת ההנאה מנצנצת ונעימה. נוסיף לזה קולר זריז המתנוסס בראש חוצות, וההנאה מגיעה למקום כמעט מושלם.
אם זה עלול להשמע למישהו כזילזול כלשהו במקום הזה, אז הריני רוצה להודיע כאן בראש חוצות, שיש לי ים עצום ורב של כבוד למקום הזה, אצל הסאביות, וכמובן אצל בני זוגם הגאים. המקום הזה של לרצות משהו לא עד לקצה כל כך, משהו בדסמי במידה, יש בו קסם רב.
איך אבי היה אומר לי תמיד, כל דבר שאתה עושה, תעשה במידה, אל תגזים. אבל כולכם כבר לבטח מבינים למה הוא היה אומר לי את האמירה הזו שוב ושוב, כי אני תמיד הלכתי ממש עד לקצה, ותמיד הגזמתי. אפילו חברים מכאן אומרים לי כל הזמן שאני לוקח את הבדסם שלי יותר מדי ברצינות, שאני הולך יותר מדי רחוק. אתם יודעים מה, איזה מוזר זה, כי כשאני מתבונן על אותם חברים בחזרה, נראה לי שהם לא לוקחים את הבדסם שלהם מספיק ברצינות. זה לא שהם לא אחראים חלילה, או לא בדסמים, הם פשוט עוצרים מוקדם מדי בעיני. והרי מתוך עיני אני רואה, וכמובן מה שאני עושה נראה לי הכי נכון, ברור שהרבה יותר מאשר מה שמשתקף מעיניהם של אותם אחרים. אולי הם צודקים בכלל, ואני הרי מגזימן ידוע בכלל, ואולי בעצם הגיע הזמן שאקשיב יותר למה שאבי נהג לומר לי.
אבל בינתיים עד שבאמת אפנים את מה שאבי נהג לומר, ואולי אפילו כמה עצות של חברים, אני לוקח שמה חזק, ממש חזק. זה לא קל לקחת שמה (פה) ככה, ולבטח מאד קשה לתת. אבל מה ? שיתאמצו הזונות, כי ככה אני רוצה, כי פשוט ככה זה יהיה, כי ככה אמרתי וזהו זה.
אמרה לי שהיא לא מתכוונת לוותר, אלא אם כן אני אגיד לה ללכת. איזה קטע, יש לי אמירה הפוכה: אני לא מתכוון לוותר, אבל את תתני לי את מה שאני רוצה, ואני לא מתכוון לוותר על זה במיל. הדרך היחידה שלך לא לתת לי את מה שאני רוצה, היא ללכת. אין שם באמצע, אין שם שום דרך אחרת לא לתת לי את מה שאני רוצה.
לפני 15 שנים. 7 בדצמבר 2008 בשעה 19:13
