היתה מסיבה, כמעט הכי טעונה שיכולה להיות. לא יכול לומר שלקחתי אותה בהליכה, אבל צלחתי אותה בהצלחה, באצילות. אני רואה כבוד גדול לנהוג באצילות, למרות שאיכשהו אני נזכר בתקופה לא כל כך מזמן, שכשלתי לנהוג כפי שאני מאמין.
בערך חמישים איש, שישה עשר קילו בשר משובח, שתי סאביות, שדה מן העבר, הילדים שלי ושל המהירה. חברים מלוא החופן, ומה אני אגיד לכם, באתי מלא חרדות לערב הזה, אמנם המסיבה הצליחה, אבל לא כמו פעם, הייתי פשוט עושה מסיבה שמחה, מבלי להתאמץ בכלל. הרגישו את זה, את המקום הבעייתי שלי, שהרי תמיד הייתי עושה מסיבות שוות מבלי להתאמץ בכלל, זה היה בא לי באופן טבעי. איזה קטע זה שהייתי כל עסוק בלהתאמץ, שאחרי המסיבה לא ידעתי אם המסיבה היתה טובה או לא, הייתי זקוק להיוועץ באורחים כדי לדעת.
ולך מהירה, חברה שלי, עם הילדים המקסימים שלך, שחברים כל כך טובים של הילדים שלי, שאת חברה כל כך טובה שלי. את פשוט עושה לי טוב בנשמה. פשוט תודה.
Philia, שיכולת להיות שם, במקום לא פשוט, שלי, שלך, שלנו, ולהצליח לתת לי את מה שביקשתי, וזה לא עניין של מה בכך ואני מעריך את זה מאד.
ו- Vestri, שידעת להיות שם בשבילי, במקום כל כך לא פשוט, לדאוג שהכל יתקתק, להכיל את הקושי, ולצלוח אותו כך, באצילות. תודה רבה נשמה, ריגשת אותי.
לכל החברים שהגיע לשמוח איתנו, תודה לכם, שעשיתם לי נעים כל כך. איך אמרו לי אחרי, יש לך חברים מקסימים.
היום עוד מסיבה, וגם שם יש מצב לא פשוט עבורי, ולא רק. אבל אין לי שום כוונה לתת לזה להפריע לי לבוא ולשמוח שמחה גדולה, שיש לה סיבה גדולה ועצומה.
בכלל, המסיבה הזו סימלה עבורי את תחילת עידן המסיבות והבלאגן.
יאללה בלאגן. געגעתי.
לפני 15 שנים. 26 בדצמבר 2008 בשעה 20:16
