כבוד זה השורש של הכל אצלי. היו כאלה שלעגו לזה שאני אומר את זה, היו כאלה שלא הבינו, היו כאלה שלעולם לא יבינו. אבל אצלי כבוד זה הבסיס של הכל. כבוד של סאבית למאסטר שלה, כבוד של שותף לשותף שלו, כבוד של מילה בין אדם לחברו. אני לא משחק שם במילה הזו, זו מילה שהיא בגדר קודש הקודשים עבורי. אפילו אם יקראו לי מישהו שיושב על ברזלים.
אני יש לי כבוד, המון כבוד. אצלי הכל בעצם סובב סביב זה. כתבה מישהי, לא אלמונית, "אישה תרצה להתמסר רק לגבר שנכון לכבד את זה...". וואללה, אני הרגשתי שהיה לי הכי כבוד בעולם למקום הזה שלה, והיא לא. שוחחנו היום על זה, וביקשתי להבהיר את העניין הזה. היא הסבירה לי, ואפילו הבנתי וקיבלתי, ואפילו התביישתי בחוסר הכבוד שהפגנתי. שלא נתבלבל אני איש של כבוד, כמעט בגדר הסמן הימני של העניין זה.
אני שומע פה ושם, על מקרים של חוסר כבוד. של לאבד את הכבוד הבסיסי למילה של כבוד, ואני משתאה, מתרעם.
מי שאין לו כבוד, אין לי כבוד אליו. ככה פשוט, ככה נמוך, ככה גבוה.
מהנוסח של תפילה של יום שישי: "כבוד כבוד כבוד, מלוא כל הארץ כבודו".
וואללה.
לפני 15 שנים. 22 בינואר 2009 בשעה 16:26
