סובלימציה של כעסים היא לדעתי יכולת חשובה ביותר. לדעת להכיל את הכעס ולהמיר אותו למקום חיובי, לא להגיב באופן קיצוני. בין אם זה כעס שמופנה אליך או כעס שלך על משהו שקרה.
איכשהו יש פה נטייה מקובלת להנחה שלסאבית מותר לפרוק כעסים אפילו באופן משתלח. לא רק שכך, יש אפילו טענה רווחת שהן מצפות שיכילו אותן באשר הן. איכשהו נפוצה ההנחה שסאביות יכולות לא לשלוט בעצמן.
אני נתקל לא פעם בסאביות שמגיעות בריצה, מתרוממות באוויר בסיחרור מרשים, ובתנועת בורג סיבובית מטיחות את שתי הרגליים שלהן במלוא העוצמה בחזה של אותו זה שעומד מולן. מבקשות כאילו, "נו עכשיו נראה אותך מכיל את זה".
המאסטרים לעומת זאת נדרשים להיות יכולים להכיל את הכעסים שמופנים אליהם, כמו גם להיות מסוגלים להכיל את הכעסים שלהם עצמם מבלי להשתלח. מצופה מהמאסטרים להיות יכולים להמיר את הכעסים למקום חיובי מבלי להתרגש מהם יותר מדי, לשלוט בעצמם.
האמת שיש אצלי באמת הערכה רבה ליכולת להכיל כעסים.
אבל רגע שנייה אנשים, מי אמר שלסאביות מותר להתנהג ככה בכלל ? מי אמר שהן יכולות לפרוק כעסים בלי לשלוט בעצמן ?
לדעתי בכל אופן, מי שאמר את זה, התבלבל לגמרי, כל כך שכך לגמרי ממש בכלל.
לפני 15 שנים. 31 בינואר 2009 בשעה 11:23