היום לקחתי את הילדים והייתי אצל גרושתי לארוז כמה דברים שעדיין נשארו אצלה מאז שהתגרשנו. זו שהיתה עבורי ברגעים חשובים, וגם בתקופה האחרונה, זו שהיתה אישתי פעם. היא במקום לא טוב של קושי, בעיצומו של מעבר דירה לגור יחד עם החבר שלה, וכעסה עלי. אמרתי לה, מה קורה, את כועסת עלי ? היא ענתה שכן. זה היה על משהו שולי שאמרתי, שלא יכול הערב, כי היה לחבר שלי שהסיע אותי דייט הערב ואמר שיישמח מחר במקום היום. הכלתי את הכעס, ואמרתי לה, את נראית לי במקום לא טוב, והצעתי לעזור לה. היא אמרה שמעטים הציעו לה עזרה, שלחבר שלה נתפס הגב, ושהיא תשמח. אמרתי לה שתגיד את זה גם לחבר שלה, שהרוויח אצלי כבוד, לדוגמא בתקופה הזו של השלילה שלי, הביא והחזיר את הילדים אלי, כמה פעמים. אמרתי לה שאני אשמח לעזור לה באמת, ושאני יודע להיות שמה עבורה, עבורם. היא אמרה לי שהיא יודעת, והיא מודה לי מאד, שלא סתם היתה נשואה לי ארבע עשרה שנה. אמרתי לה שגם המהירה הציעה עזרה, שהרי יודעת פרטים כמה גרושתי אדם ראוי להערכה, והיא בלי הילדים בסופ"ש הזה. התקשרתי לחבר שלה, והצעתי גם לו עזרה. אמרתי לו שהוא הרוויח את זה אצלי, וזה לא עניין של מה בכך עבורי. הוא אמר שכרגע שמע מגרושתי והוא מעריך את זה מאד. אמרתי לו שאשמח לדעת מתי ואיזו עזרה הם צריכים. מחר בערב אני אצל גרושתי, וכנראה גם ביום שישי ושבת אעזור להם להתארגן בבית החדש.
חברות זה לא בגדר משחק אצלי. יש מעט שעומדים אצלי במקום הזה של חברים. אני לא עושה זילות במילה הזו. הם הרוויחו את זה אצלי, בענק. גרושתי, אני איתך, וגם עם החבר שלך.
תתחדשו על הבית החדש, על המגורים המשותפים, מחזיק לכם אצבעות, גם ברגלים. מרים כוסית להתחדשות שלכם.
אור ואהבה, זה כל הסיפור. מאחל לכם המון מזה.
לפני 15 שנים. 17 במרץ 2009 בשעה 20:24
