הנוף בסוואנה שלי

הן אפשר, הן אפשר, שפשוט יהיה כבר מחר.
איזה מילים עצובות ? כלומר שהיום כל כך חרבאנה, שרוצים שיגיע כבר מחר. זה מקום כל כך עצוב.

יושב ספון לי בכורסא שלי, רואה לי את המחפשים, את אלה שלבד, שחסרה להם/ן צלע, וצופה בהם בריקוד הזה של החיזור, של הבחירה. מתבונן בהם שוקלים את המועמדים/ות, האם זה שווה את המאמץ. רואה את מה שעובר להם בראש, בנשמה, את השיקולים הקרים, את התחושות החמות. אתם יודעים מה, אני קצת מרחם עליהם, על חוסר השקט הזה, על החיפוש הבלתי נלאה, על זה שלמרות שמאוחר הם קמים, ויוצאים, על העשייה שמלווה בחיפוש, על הקושי שמה במציאת מועמדים ראויים לאיכויות הגדולות האלו של החברים שלי, שיש להם כל כך הרבה לתת, והם רק צריכים לבחור נשוא לאותה נתינה מופלאה.

ואני, לכשעצמי, לא רוצה שיגיע כבר מחר. רוצה להתענג על היום הזה שטרם הסתיים, להפיק ממנו את המיטב, להתענג על כל רגע, לא לתת ליום להגמר. למה שייגמר? שהרי נעים לי כל כך. פששש.... איזו תחושה מקסימה, עמוקה, פשוט התמצית של המיץ של הנאות החיים.

רגע רגע מחר, אתה שומע, תרגע שנייה, אתה עוד לא פה. אני רוצה עוד לנגוס נגיסות גדולות בהיום שטרם נגמר. הילדים שלי פה, הבינוני שלי עם חבר, ישנים בסלון, מבט נסוך של שלווה נסוך על פניהם. הקטן גם לא רוצה שייגמר היום, וכבר סיים לספור כבשים ולא נרדם. לקחנו את צופי לטיול אקסטרא לארג', לגינה ולמסביב, נתננו לו לסמן טרטוריה מוגדלת. הוא רץ לו בממטרות שפעלו למרות הגשם, מין אבסורד כזה של ארץ חסרת מים, למרות שהיא זבת חלב ודבש.

ואני בכלל רוצה לשים מוסיקה בחדר השינה, ולהשאר ער, לשוחח, ולא רק, עם הגננת הלא מוסמכת שלי. שלא ייגמר לי, הלילה.

איך אפשר, איך אפשר, שלא ייגמר עוד היום, הלילה. ולגבי מחר, וואללה, בטח ארצה שגם הוא לא ייגמר. למה שייגמר ?
להוציא לחיים את המיץ, עד ללבן של הקליפה.
נעים לי, וזה הכי אחי.

וואללה, השנה הזו מתחילה ברגל ימין, ואני כבר מתחיל לחבב אותה, טיפה.