הנוף בסוואנה שלי

יש תעשיה כזו, של חלומות. התעשייה הזו מספקת חלומות לכל דורש, ויש הרבה כאלה. יש חלומות של אקזיט בהייטק, יש לעשות קופה בבורסה, לזכות בלוטו, לעשות קריירה מדהימה, לקנות אנייה של ברזל ברוסיה ולמכור אותה באירופה תמורת אנייה של חצץ גרוס גס מאפריקה. יש אפילו גם להיות עם נערת החלומות שלכם, אם רק תרצו. לא חסרים חלומות למכירה.

זו תעשייה שלמה והיא מגלגלת חלומות לפתחו של כל מי שחפץ בהם. מחיר החלומות העוברים לסוחר גבוה ביותר, שהרי החלומות הללו, הם הם אלה שיעשו אותנו מאושרים בכלל. זה הוא שוק בגדר של קונים בלבד.

אז מה המחיר של החלומות הללו בעצם ?
יש כאלה שרוצים את כל הזמן הלא פנוי שלכם, יש כאלה שרוצים הרבה כסף, יש כאלה שאפילו מתיימרים לקחת בעלות על נשמתכם.

גם בדסם נכלל בעיני בגדר תעשיית חלומות. יש כאלה שמוכנים לתת את נשמתם עבור הגשמת חלום בדסמי שיש להם. או אז הם רואים את האור, או את החושך, (מחקו את המיותר). המחיר כאן, וואללה, לבטח נכלל בעשירייה הפותחת של מחירי תעשיית החלומות.

ולגבי דידי, אני אוהב חלומות. הם רומנטיים, הם סקסיים, והם נותנים לי פתח לתקווה, שהכל יהיה יותר טוב, אוטוטו.
בעיני, חלומות זה יאמי לגמרי, כל עוד אנחנו לא מוכרים את הנשמה שלנו לתעשיית החלומות הזו.

ויוה לחולמים.
יאללה בלאגן.