אני חושב שבמקרים רבים ההבדל בין הצלחה וכשלון הוא כחוט השערה. אני חושב גם, שלפחות אצלי (ולא רק), יש הרבה כשלונות, שנובעים מהעובדה שעשיתי מעט מדי, מאוחר מדי.
אז זהו, אני אמון על ההבטחה שלי, להיות מאושר, וכפי שמכירי יודעים, כשאני אומר אני עושה, עשיתי, והרבה. יש דברים שעשיתי מעט מדי, ומאוחר מדי. אבל אני מקבל על עצמי את האחריות על כך, ואת התוצאות.
ולעזוב את השליליות הזו, אני מקבל את העובדה, שאין לי מה לעשות בקשר לכך יותר. אולי יש, אבל זה לא לעניין, זה להיות תקוע בבוץ. אני עוזב את הכשלונות מאחור, ונוסע קדימה, למעלה.
תקשיבו לי חברים, אני נוסע קדימה ולמעלה. ומותיר את כל מה שמנסה להוריד אותי למטה, מאחור. יש בזה משהו דרמטי מדי, אבל בתחת שלי.
קדימה, ולמעלה.
אני כבר מתקרב לשם. מתבונן אחורה ורואה את כיברת הדרך שעברתי. למרות שכשאני מתבונן קדימה, אני עדיין לא לגמרי מבחין, ביעד הנכסף, שאולי רק אלוהים יודע מהו בדיוק.
Too little, too late
חחח
זה לא מצחיק בכלל
בתחת שלי
אני מתבונן קדימה, לשנה החדשה שבאה אלינו לטובה.
הריני מבטיח פה חגיגית, שבעוד שנה, אני אכתוב כאן, שהיתה שנה נפלאה. למרות האמור, שמאז חורבן בית שני הנבואה ניתנה לשוטים.
Read my lips
***
שנה טוב ומתוקה לכולכם, שנה של שינויים, העצמה, וצמתים שיביאו אתכם למקומות הרבה יותר טובים ממה שחלמתם בכלל.
והברכה הזו, היא ממש לא מעט מדי ומאוחר מדי, היא בדיוק בזמן, ובדיוק בשבילכם. תשמעו לדוד צ'יטה.
לפני 14 שנים. 6 בספטמבר 2010 בשעה 17:27