הנוף בסוואנה שלי

מתחיל בלי כותרת, בניגוד להרגלי. על שום מה ? על שום שפשוט אשפוך לי ממקלדתי השחוקה, ומהתוכן תיווצר לה הכותרת.

הימים חבלי משיח, ימים של קושי, שמתוכו תבוא הגאולה. לפני 47 ימים בדיוק הבטחתי כאן שאני מתעתד להיות מאושר, מילה של צ'יטה. במסע אל עבר האושר, שיניתי באופן די דרסטי תחומים מאד משמעותיים בחיי. כתבתי על זה כתקופה פלוטונית. בתקופה פלוטונית שכזו, יש גם צורך להזהר לא להרוס יותר מדי. אני חושב שאני בוחר בקפידה את מוקדי ההרס, ולא טועה בהם. יש מחירים לאושר, והם לפעמים גבוהים ביותר, וחברי הקרובים יודעים אלו מחירים אני משלם כעת.

חברי הקרובים.... וואללה... בתקופה האחרונה, אמרתי לחברה אחת שלי, שאני יכול לספור את כמות החברים שלי על יד אחת. היא טענה בתוקף שזה לא המצב כלל וכלל. מבט מגחך עולה על פני. נזכר בסיפור על האבא שלימד את ילדו את ערך החברות, כששחט כבשה, שמה בשק, והלך לחבריו הרבים של בנו לאחסן אצלם בחצר את השק בתואנה שרצח מישהו. אף אחד מחברי הילד לא הסכימו להטמין את הגופה אצלם, אולם שלושת חבריו של האב הסכימו כמובן. אני מסכים שחברות לא נמדדת רק בשקים המכילים גופות. יש הרבה מאד אנשים סביבי, פוקדים את ביתי, מתעניינים בשלומי, ואני בשלומם. לא מהפה אל החוץ, באמת. אבל כל מי ששייך לחוג מרעי, גם הוא בסרט, של עצמו, ולא סתם סרט, אלא כזה משמעותי, קיומי כזה שמדיר שינה מעיניו. אני בהחלט מבין ומקבל, שמי שנמצא בסרט מעין זה, עסוק כל כך באותו הסרט שהוא לא פנוי לסרטים של החברים שלו.

לימד אותי פעם, מישהו שהיה חבר הכי טוב שלי, שלימים עבר לרשימה של אלו שאני רוצה לסלוח להם. הוא לימד אותי שיש חברים כאלה, שאיכשהו כשאתה מתבונן בהם לאורך זמן, בהתנהלות שלהם, אתה מגלה שכל הזמן הם עסוקים בסרטים שלהם, ולא באמת פנויים לראות את מי שהם מחשיבים כחברים שלהם. בזמנו הוא הצביע עלי, כאחד מאותם אלה, ואתם יודעים מה, נכון לאז הוא צדק באבחנתו. לא רק שכך, לאורך תקופה מאד ארוכה של חברות בינינו, הוא תמיד, אבל תמיד הצליח לראות אותי, ולהיות שם בשבילי, אבל באמת ועד הסוף. נעזוב כרגע את השאלה, למה הוא עבר לרשימה של אלו שאני לא סולח להם. עדיין יש לי כבוד אליו, על האופן בו הוא יודע להיות שם בשביל החברים שלו. הריני להודיע קבל עם ועדה, וחברי יעידו על זה, שאני כבר לא כזה. גם אם אלך בגיא צלמוות, אהיה שם בשביל אלו שאני מחשיב כחברים שלי, למרות הסרטים שאני עובר באופן אישי, ויש כאלה, שלא נדע.

נהיה פוסט כבד על חברות. לא נורא.

הגיבה לי מישהי פעם, שאני עושה יותר מדי עניין מחברות. יש מצב. עדיין, בעיני, חברות זה חשוב, כל כך חשוב, שלגמרי ממש בכלל.

היום בבוקר, לקחתי את הילדים שלי לבית הספר, אחרי חמישה ימים שהיו אצלי, שבהם גרושתי נסעה לפגישה באירופה. כאמור הימים ימי בצורת. בדרך נדלקה לי באוטו נורת התראה על טעינה. כשלחצתי על הגז, ההתראה היתה נכבית. אמרתי לעצמי שאחרי שאשים את הילדים בבית הספר, אסע לטפל בעניין. בדרך חזרה, נגמר כל החשמל במצבר, ונתקעתי. עמדתי לי בצד הדרך, ושאלתי את עצמי למי להתקשר. היו כמה שפסלתי, והיו כמה שהתקשרתי אליהם. האמת, שמה הבעיה בכלל, הייתי צריך טיפה כבלים בכדי לחדש את האנרגיה בכדי להגיע למוסך שהיה מרחק קילומטרים בודדים ממקום המצאי. המקום הזה שלי, שם תקוע, צריך עזרה, העמיד אותי בפינה, בכלל לא משמעותית לכאורה, שהרי יכולתי להתקשר לשגריר, שיחלצו אותי. אבל הפינה הזו היתה משמעותית עבורי באופן הסימבולי שלה, למי אני מרגיש נוח להתקשר. יש כאלה שלא, יש כאלה שפשוט טכנית רחוקים מדי גאוגרפית. אבל היה שם קטע, שאני יושב בתחנת האוטובוס, בצל, בצומת קדימה, חושב ומרגיש.

האמת, דוגרי אני אגיד לכם, סרקתי שם את הרשימה הלא ווירטואלית של החברים שלי, והרגשתי חרא. הרגשתי לבד בעולם. כמובן שהסוף היה שמישהו שאני בכלל לא מחשיב כחבר שלי על באמת ממש, חילץ אותי. זו לא באמת היתה בעיה לחכות לשגריר, אבל עבורי, זה היה מקום הרבה יותר עמוק. לא שאלה של נוסחה מתמטית של כדאיות הזמנים של החילוץ החברי אל מול האלטרנטיבה השגרירית.

ישבתי לי שם בצל, בתחנת האוטובוס בצומת קדימה, והצלחתי להתמיר את המקום שלי, למקום טוב בכלל. עמדה שם ניידת משטרה שבדקה רשיונות. במסגרת הבדיקה עצרה איזה זוג על טוסטוס, שלא היה להם רשיון רכב. הבחורה היתה צעירה מאד, חיילת כזה, אבל יפיפיה כוסית מדהימה. לבושה בבגדי בית כאלה. אמרתי לעצמי, ששום דבר נורא לא קרה, קיניתי לחמניות טריות, וחומוס, לעסתי לי לחמניה, ולמדתי להנות מהדינמיקה בצומת.

צמתים, זה משהו כזה, שאפשר לבחור איך לראות אותם, ואיך לצאת מהם. אפשר לראות בצומת סבל צרוף, אך אפשר גם, לראות בהם הזדמנות להסתכל על הדברים אחרת. אני בוחר להסתכל עליהם אחרת, אני בוחר בטוב, ותשמעו לי, אני חותר נמרצות בדרך אל האושר, והוא אוטוטו כאן, אני כבר מרגיש את הבל נשימתו.

מילה של צ'יטה.