הנוף בסוואנה שלי

כשהייתי נשוי, בנישואיי השניים, היתה לנו מערכת יחסים פתוחה, יום בשבוע הייתי רווק, והייתי יוצא לי לצוד נערות שהסתבכו בשובל שמלתן, בשיח קוצים ביער מרוחק. יום אחד, בשוטטי ביער, לכדה את עיני עלמת חן, לכודה וסבוכה בשיח קוצים ססגוני. היא היתה נאה מאד, וגם מאד אבודה, כל כך שכך, שלא ראיתי אפשרות שמשהו יקרה בינינו, לא ביער ולא מחוצה לו. היא היתה כל כך עמוק בארץ איבוד, שאין מצב שהייתי מביט בה מבט שני בנסיבות אחרות. החיים הותירו בה סימנים כל כך עמוקים, שזה נראה על פניו, חסר תקווה לחלוטין. מה יש לי אני עם משוגעת כזו ? כלום.

אבל במקום הזה ביער, שלי, שלה, זה התאים, לי, לה. אני לא חיפשתי משהו ארוך או עמוק, חיפשתי איזה ריגוש על צד הדרך. היתה לי אישה, על בלטה מזהב, ולא היתה לי שום כוונה לסכן את זה. בחרתי ביחסים אבודים, זה התאים לי לאותו זמן, חלק במודע, וחלק לא. לתדהמתי הרבה, התפתחה לה אהבה גדולה ועצומה.גרושתי כמובן ידעה על הכל, כאמור כנות מוחלטת.

לאט לאט, ממעמקי הקאוס בו היתה שרוייה, היא התחילה להתרומם, ונתנה לי מתנה ענקית לאין שיעור, היא החזירה אותי לחיים, היא פתחה לי את הלב, את צ'אקרת הבסיס. חזרתי שוב להרגיש. מסתבר שהייתי כבוי. סגרתי לעצמי את המפסק של הרגשות הרבה זמן לפני כן, הייתי Undead, לא חי, לא מת. והיא העירה אותי. להתעוררות הזו היו הרבה צדדים, חזרתי להתרגש מדברים, לאהוב, לסעור, אך גם חזרתי לכעוס על דברים שקודם לכן הייתי מכיל אותם בלי למצמץ. כשהתבוננתי אז בתקופה הזו בחיי, ראיתי שאני אומלל, שהחוויה המשפחתית שלי, בעיי הריסות.

או אז התעוררתי, ואמרתי לאישתי דאז, שאני רוצה לצאת מהבית, לשנה או משהו כזה, ולהתבונן בשקט על החיים שלי מבחוץ, ואחרי שנה נדבר ונראה מה יהיה. היא אמרה לי שאם אני עוזב את הבית אין לי לאן לחזור. עזבתי, ולא היה לי לאן לחזור.

אני לא רציתי בכלל להתאהב, זה היה בניגוד להסכם ביני לבין אישתי דאז. בדיעבד, ההתיימרות לשלוט בזה היתה יומרנית מצידי. אישתי נפגעה עד עמקי נשמתה מזה שהתאהבתי מאד, היא ראתה בזה בגידה, בצדק. כשהלכתי לחפש חוויות, היה לנו הסכם שלא אתאהב, והפרתי אותו. לקח לה שנים, אחרי הגירושין, להשאיר את זה מאחור, ולחזור למערכת יחסים הטובה, שיש לנו היום.

כשעזבתי את הבית, ידעתי שיש לי פה מלכודת של דבש, הבחורה הזו. הודעתי לה שאני נפרד גם ממנה. היא לא התרגשה מהאמירה הזו, והציעה את עזרתה, במציאת דירה לגור בה, לארגן את הדברים. הגירושין הותירו אותי מדמם. בהתארגנויות שלי לקראת הבית החדש, היא באה אלי, בנגיעות של קסם. הביאה לי אוכל כשצבעתי את הבית, היתה שם בשבילי. לא היו בינינו יחסי יישות אז. אבל היא היתה עבורי שם פייה, חיכתה בסבלנות, כמו טינקרבל, עד שהמשוגע, פיטר פן, יחזור מהמסעות שלו. היה אפילו מקרה אחד, שבו אמרה לי, והתכוונה לכך במלוא ליבה, שהיא מוכנה למות בשבילי. חבר שלי ששמע את זה, נדהם, ואמר שמעולם שום בחורה לא אמרה לו משפט כזה, ושהוא מעולם לא האמין שאהבה יכולה להיות כזו עצומה.

המקום הקשה הזה שבו הייתי, גירושין, עיי הריסות, והמצאותה שם בשבילי, הוא הוא שגרם לנו לחזור, ולאהבה הזו שלנו להתעצם לרמות על, עד שכיניתי אותה אז, אהבת חיי. לרבות הימים, באה לה פייה אחרת, והראתה לי, איך אהבת חיים, יכולה להיות עוד יותר, מאהבת חיים קודמת.

***

אז למה בכלל אני מספר לכם את הסיפור הזה ?

כי יש במקום הזה של עיי ההריסות, המון תקווה, המון התחדשות. דווקא במקומות האלה של הכאב העצום, וההרס, כשנמצאים שמה, יש את הסיכוי הכי גדול בעולם, ליצור עומק שקשה מאד ליצור אותו בתנאים אחרים. שהרי ידוע שככל שאנחנו מתבגרים, יותר קשה לנו ליצור קשרים עמוקים.

דווקא המקום הזה של עיי ההריסות, הוא הסיכוי הכי טוב, לתקומה של אהבה חדשה. שמה הקבלה נחווית בעוצמה הכי גדולה שיש.

ריבאונד, זה המקום הכי טוב להתחיל ממנו, אם יש באמת נכונות להשקיע שם אנרגיה של בנייה. אין בכך ערובה להצלחה, והיו גם כשלונות, גם אצלי. אבל אם זה מצליח, אז זה בענק, לוקחים את כל הקופה.

***

כשאני קורא את מה שכתבתי, זה נשמע בגדר דמגוגיה בגרוש. אכן, יש מצב, שהרי יש לי את זה. אבל אתם יודעים מה, אני באמת מאמין בזה.

מערכות היחסים הכי עמוקות שאני מכיר, התחילו על עיי הריסות.

דמגוגיה בתחת שלי, ואני בכלל לא מנסה לשדר קול קורא לבנות המין היפה לבוא לקריאת הגבר.

אני יושב לי שם בעיי ההריסות, ומאמין שיגיע אלי רק טוב. ואתם יודעים מה, כשמזמינים טוב, הוא מגיע, ואני מזמין טוב.

תשמעו לי, הולכת להיות לי שנה נפלאה, מילה של צ'יטה.